הבטחתי ונושעתי

"זה הסיפור? באמת? ולא ידעתי?!" שמעון משפשף את רקותיו. וואו, הוא המום. כמעט שנה הוא מנהל את השידוך הזה… מקבץ סיפורים קצרים ועוצמתיים שיסחפו אתכם לתוך עולם מופלא.

בחדר ההמתנה הסתובב נתנאל חסר מנוחה. הורי אשתו היו איתו גם, טרודים לא פחות ממנו. הרופאים לא אמרו כלום מאז הגיעו לכאן בשעות הערב המוקדמותץ

ככה מרגיש בן אדם שנכנס לגוב האריות? קירות אפורים, שוטרים במדים, מסדרון ארוך-ארוך ודלתות סגורות, נוקשות, משני צידיו. מירי ממש נבהלה כשעדכן אותה. "עברתי תאונה. אני בתחנת המשטרה." מסכנה. הוא מקווה שהיא לא היסטרית מידי… השוטר פותח בפני אליעזר את אחת הדלתות ומזמין אותו להיכנס. השוטר מורה לו לשבת. הוא מתיישב בכתפיים שפופות כילד נזוף. […]

"רגע חמודים," אני אומר ומוציא את צרור המפתחות. שנתיים שהינו בחו"ל לצורך טיפול רפואי לאחד הילדים, ובהתרגשות גדולה מאד אנחנו חוזרים הביתה. הנה, המפתח של המחסן, של המרפסת, של… לא, זה לא של הבית. איפה המפתח של הבית? איפה המפתח של הבית? הילדים מתיישבים על המדרגות, ממוטטים לאחר טיסה ארוכה. השעה ארבע וחצי לפנות בוקר […]

עכשיו מדבר השוטר. "ערבי הביא לתחנת המשטרה תיק צד וסיפר שנשכח אצלו ברכב. לא היו בתיק פרטים מזהים…

בימים הבאים הדף נעלם. היא לא יודעת מי תלה אותו על המקרר ומה היתה מטרתו, מה שברור שלה זע איזה מיתר בלב.

הסוד כבר גלוי והמשפחה כולה – באמריקה ובארץ ישראל- ממתינה בנשימה עצורה. נו- – -?

הם היו בטוחים שבארץ יהיה להם קשה הרבה יותר ובדיוק כאן מצאו בקלות כל כך שידוך מתאים…

"יש לך ביטוח משלים?" שואלת הרופאה. זהבי שוללת. לא, הביטוח יקר והם לא חשבו לעשותו.

קומה שנייה, דירה שלוש. אני נועץ את המפתח בחור המנעול, פותח את הדלת לרווחה. מאיר נכנס פנימה. עובר בין החדרים ביסודיות. הוא ממש 'מעיין' בדירה. פותח ברזים ומקשיב לזרימה, מסיע את החלונות במסילות, בודק את ארון החשמל. קפצוץ קטן מרקד לי בלב. הוא רציני? למה הוא מתעכב כאן כל כך?