ישועה בשן ועין

הופס!
זהבי שולחת שתי ידיים קדימה כדי לרכך את הנחיתה, ונופלת בחבטה כואבת על המדרכה.
איזה בושות!
רק לשנייה, היא מתמהמהת לחוש ברגל הכאובה. מיד מתרוממת וסוקרת את הרדיוס הקרוב: מי זכתה לראות את המחנכת הכבודה של כיתה ו' נופלת…? הרחוב ריק- היא נאנחת בהקלה ומדדה לספסל קרוב.
בדיוק כשהיא מתיישבת מופיעות שתי תלמידות נחמדות ושואלות אם צריך עזרה. המורה זהבי מנסה לסדר את מראה הפרוע מהנפילה: "תודה, זה בסדר." היא מתאמצת לחייך אליהן. כפרת עוונות! אז כן ראו אותה! היא ממששת את השן שנשברה. אוי ואבוי, אוי ואבוי! זה מה שהיא מקבלת אחרי שהבטיחו צדקה לועד הרבנים?
איזה שלימזלית את, ככה למעוד ברחוב? כמו ילדה בת חמש? זהבי מרגישה נורא. גם מראה פניה עם השן החצויה אינו מרהיב במיוחד. היא קובעת תור דחוף לרופאה, שמפנה אותה לצילום לבדיקת המצב הכללי של הפה. בתמונות נראים בבירור עוד ארבעה חורים רציניים שיעלו 300 שקלים כל אחד. וזה עוד לפני השלמת השבר בשן!

ככה משפיעה עליהם התרומה?
רק אתמול בצהריים החליט אליהו בעלה לנסות את 'הבטחתי ונושעתי'. "לפני שנהפוך לפציינטים של ועד הרבנים, נעשה עוד מאמץ להישאר מצד הנותנים." הוא התבדח, והיא שמעה בהומור הזה המון לחץ.
חצי שנה לפני כן, כשסיפרו מפי השמועה על עיכובים צפויים במשכורות- זהבי לא התרגשה. "בסדר." היא שתתה את הקפה שלה בניחותא. "אנחנו רגילים לאיחורים, זה לא חדש." הצלצול האיץ בה להניח את הספל בכיור. המורות כיתפו את התיק לקראת השיעור הבא, ובזאת תם הנושא.
בעשירי לחודש, כצפוי, לא נכנסה המשכורת והעובדה הזו לא הרעישה. כך דובר לכתחילה, לא? תוך שבוע-שבועיים יופקד הכסף, ועד אז ישרדו. ברוך השם יש לזהבי תלמידות פרטיות בערבים ולתקופה קצרה אפשר להסתמך על ההכנסה הצדדית.
כך זה היה נראה בהתחלה.
חולפים עוד כמה חודשים, ועדיין לא נראתה קצה –קצה של משכורת כלשהי. המצב הופך להיות מעיק עד בלתי נסבל. זהבי מתייצבת כל בוקר בכיתה ו' כמו מחנכת נאמנה, וכסף אין.
"דיברת עם המנהלת?" שואל אליהו. זהבי מאשרת. "היא כבר מתביישת לענות. גמגמה משהו על כך שבית הספר במצב קשה… אחת המורות סיפרה שזו פשוט שערורייה של משרד החינוך, שמוצא מתחת לאדמה סיבות לעכב את התקציב."
בינתיים שולח הבנק התראות אודות מינוס הצובר ריביות. שנת הלימודים מסתיימת עדיין בלי משכורות, בחופש הגדול נכנס סכום זעום של רבע מהכסף והוא מעוקל מיידית בשל החובות. זהבי מודאגת מאד. מעודה לא ראתה את אליהו לחוץ כל כך בשל מחסור במזומנים. הילדים בחופש, שמטיבו גובה הוצאות חריגות, ולהם אין מאתיים שקל עבור קנייה לשבת. ממש כמו הסיפורים מהעלון.
ביום שני ח' באלול, בזמן סתמי של מנוחת צהריים- אליהו מתנער. כמו איתות משמים הוא נזכר בועד הרבנים. הוא קופץ מהמיטה ויוצא לחדר הילדים, שם יושבת זהבי להכין שיעורי בית עם בת השבע. "תקשיבי," הוא אומר, וגם הילדה מרימה ראשה מהמחברת ומקשיבה. "אם תוך שבועיים מהיום, בדיוק שבועיים! מגיע כל הכסף שבית הספר חייב לך- אני תורם בלי נדר את המעשרות לועד הרבנים."
פניה של זהבי פקפוק גדול. "שבועיים בדיוק? תנאי קשה מידי, אתה לא חושב?" "מה אכפת לך לנסות?" הוא עונה וחוזר לישון את חמש עשרה הדקות שנותרו.
למחרת מוצאת זהבי את עצמה שרועה על המדרכה מול בית הספר, חבולה ושבורת שן. היא כבר יודעת שחטפו עכשיו עוד נזק כספי: הכניסה למרפאת שיניים לא פוחתת מאלף שקלים.
והיא צודקת, לצערה.
"יש לך ביטוח משלים?" שואלת הרופאה. זהבי שוללת. לא, הביטוח יקר והם לא חשבו לעשותו. "כי ביטוח מקנה הנחה משמעותית מאד." היא מעדכנת.
"נרכוש עכשיו." אומר אליהו. הוא מתקשר מייד לקופת החולים ומתאכזב קשות: על מנת לזכות להנחה יש להמתין חצי שנה מיום רכישת הביטוח. אליהו מתחנן על נפשו. אנחנו במצב כלכלי קשה- הוא מנסה להסביר. אולי יוכלו להתגמש איתנו? המזכירה מבטיחה שתנסה. תחזרו מחר.
מחר הוא מתקשר שוב, וגם למחרת. קופת החולים עומדת על שלה- יש להמתין חצי שנה. בינתיים זהבי מתחילה בטיפולים שהם דחופים ואסור לדחותם עוד. אליהו ממשיך לנסות אצל ההנהלה ואצל עסקן חרדי העובד מול הקופה ואצל כל מיני שיכולים ללחוץ. שום דבר לא עוזר.
"את לא מבינה." אליהו מיואש. "היום התקשרו מהבנק לצעוק ולאיים. הם לא מוכנים לאשר הלוואה אפילו כדי לקנות לחם. הפקיד הבטיח שעכשיו יישאר העיקול למשך תקופה."
ומה עם ההבטחה לועד הרבנים? היא מזכירה.
הוא נאנח. "את יודעת מה? בואי נבטיח גם בשביל העניין של השיניים. אם יאשרו לנו את הזכאות נתרום לועד הרבנים את המעשר מסכום ההנחה. אנחנו עושים השתדלות והקדוש ברוך הוא יעשה את שלו."
ביום שני זהבי כבר מרוטה. יש להם שתי הבטחות לועד הרבנים, ובינתיים מתמשכת ההתקוטטות עם הבנק ועם קופת החולים במקביל. היא חוזרת מבית הספר מרוקנת מאנרגיות. אחר הצהריים ממתינה לה עוד סתימה יקרה, ובתיקה שוכבים אוצרות נדירים: שלושה שטרות של מאה שאליהו לווה מחבר.
הטלפון שמצלצל מעצבן אותה. אוף, זה בטוח הבנק! על אף שאליהו בעיקרון נח כעת היא מבקשת ממנו שירים בעצמו. "שיצעקו עליך." היא אומרת. "אתה יודע לענות."
הוא עובר לכוננות ספיגה ומרים. זהבי יוצאת מהחדר, אין לה כוח אפילו להיות עדה.
אחרי שתי דקות הוא קורא לה, כמעט בצעקה: "זהבי, בואי! את לא מאמינה!"
היא רצה. מה עכשיו? אויש אין לה כח אין לה כח!!!
"זו היתה המנהלת." הוא אומר בפנים מאירות.
"נו?"

"היא אמרה שהכסף, כולו – משכורות של חצי שנה- הופקד עכשיו בחשבוננו. שבועיים מההבטחה!"
זהבי לא נדבקת. "הסכום עוקל כבר," היא מרירה. "תתקשר לבנק, תבדוק."
"זהו שלא. דיברתי איתם לפני שעה והם פתאום התרצו לאשר הכל. עוד לא הספקתי לספר לך." הוא מאושר. משוחרר. "תראי מה זה- 'ובחנוני נא בזאת!' כשמגיע הזמן בורא עולם מסיר את כל המניעות!"
כבר למחרת אליהו מעביר מעשר מהמשכורות לועד הרבנים. שמח להיות נותן ולא נזקק.
אלא שבזאת לא תם הנושא. זוכרים את השיניים וקופת החולים? באותו יום בו מועברים המעשרות – מתקשר העסקן החרדי לפלאפון האישי של אליהו.
"אני לא יודע איזה זכויות יש לך." הוא מתחיל.
אליהו כבר מבין. הוא מתפרץ לדבריו: "אבל אני כן יודע."
"מה אתה יודע?"
"אלו זכויות."
העסקן צוחק. "באופן חד פעמי- מוזר! אישרו לכם את ההנחה ללא תקופת המתנה. עכשיו תספר לי מה הזכויות."
"צדקה לועד הרבנים, אלא מה?"

 

 

הצטרפו למשפחת תורמי ועד הרבנים ותזכו גם אתם לראות ניסים גלויים, הבטחתי ונושעתי