ישועה 'משופצת' – ועוד 2 סיפורים
קשה לבחור, מסובך ממש. כל כך הרבה סיפורי ישועות מופתיים נשלחים למשרדי הועד. אינסוף מכתבים מתרגשים, מודים, מברכים, מהללים להשם יתברך על שנתן לעם ישראל מקום כה מהודר וראוי לצדקה.
מתוך אינספור מכתבי תורמים שזכו לראות ישועות עין בעין – הבאנו כמה חדשים.
על הניסים ועל התשועות בזמן הזה.
ישועה 'משופצת'
קומה שנייה, דירה שלוש. אני נועץ את המפתח בחור המנעול והזוג הלא-מוכר מציץ פנימה.
השוכרים הפוטנציאלים אפילו לא נכנסים לתוך הבית, רק עומדים בדלת, נטועים על המפתן, וסוקרים במבט מזועזע את הדירה. "זה?" האשה מחווה תנועה רחבה מול הקירות הקלופים, התריסים הישנים והמרצפות השבורות. "לא, לא נראה לנו." אומר הבעל. הוא לוקח צעד אחורה. שפרה נאנחת ואני סוגר את הדלת ונועל.
"המטבח דווקא בסדר…" אני מנסה בדרך למטה. האיש הלא-מוכר שמחפש לשכור 'דירה גדולה במחיר נוח' – כמו שהגדיר בטלפון, נועץ בנו עיניים חצי מרחמות חצי משועשעות. "כדאי לכם לשפץ את הדירה." הוא ממליץ. "אף אחד בעולם לא ירצה אותה ככה."
"הוא צודק." אומרת שפרה אחר כך. "אנחנו היינו רוצים לגור בכזו דירה שמאטע? קשה להאמין שנמצא שוכרים." היא מוציאה מהכיס דף קטן עליו רשום משפר טלפון ושם: גולדמן. "התקשרה היום עוד מישהי שרוצה לראות את הדירה. ברור שאין סיכוי שהיא תרצה, כן? זה סתם בזבוז זמן."
חולפים שלושה שבועות בהם אנחנו יוצאים להראות את הדירה כמעט עשרים פעם, ועדיין לא נמצא השוכר. בייאוש אנחנו מפרסמים את הדירה לשכירות במחיר רצפה, ומחליטים שאם לא נמצא שוכר תוך שבוע – ניקח הלוואות נוספות לשיפוצה.
חבל על הזמן. הרי כל יום שעובר הוא נזק כספי, ואנחנו קנינו את הדירה הזו כדי להרוויח.
כשאני נכנס הביתה בערב אני מוצא את שפרה בתוך עלון של ועד הרבנים. "כאן הישועה שלנו"- היא מצביעה על התמונה הידועה של 'פרח הישועות' המלבלב מתוך קופת הצדקה של ועד הרבנים. "נתרום לועד הרבנים, שמעון. גדולי ישראל הכניסו בצדקה הזו כח של ברכות."
אני אומר שבסדר. את יכולה לתרום מאה שמונים עכשיו באשראי, אם את רוצה. שפרה רוצה, בטח. היא מתקשרת ותורמת.
עכשיו אנחנו מחכים לצלצול מהשוכר שלנו.
יומיים אחר כך הוא מגיע, הטלפון. מישהו שמציג את עצמו כ'מאיר' מבקש לראות את הדירה. אנחנו קובעים להיפגש מחר.
קומה שנייה, דירה שלוש. אני נועץ את המפתח בחור המנעול, פותח את הדלת לרווחה. מאיר ואשתו נכנס פנימה. עובר בין החדרים ביסודיות. הוא ממש 'מעיין' בדירה. פותח ברזים ומקשיב לזרימה, מסיע את החלונות במסילות, בודק את ארון החשמל. קפצוץ קטן מרקד לי בלב. הוא רציני? למה הוא מתעכב כאן כל כך?
בסוף הסיור המייגע אנחנו חוזרים לסלון. אני מביט בו במתח: איך הדירה נראית לך?
מאיר נשען על הקיר כשידיו מאחורי ראשו. "אני שיפוצניק." הוא אומר.
אהה!
עכשיו הכל מובן. אני נושם נשימה עמוקה. נו?
"ואני מוכן לשכור מכם את הדירה ולטפל בה. תראה, אני אשפץ לך את הדירה בחינם, ואתה תעשה לי מחיר זול, נניח…" הוא נוקב בדיוק בסכום אותו פרסמנו לאחרונה. הוא לא יודע שזה מה שרצינו לבקש…
אני כמעט מקפץ במדרגות כשאנחנו יורדים יחד ומאיר מסביר לי איך בדיוק הוא מתכוון לחדש את הדירה שלי. נס! נס של ועד הרבנים!
תבואו לראות את הדירה שלי, שווה. מאיר השקיע בה יפה כל כך… בתרומה אחת קיבלנו גם דירה משופצת בחינם, ובלי כאבי הראש האינסופיים הכרוכים בכך, וגם שוכרים נהדרים לטווח ארוך. ואנחנו ביקשנו רק שוכרים… הצדקה של ועד הרבנים מביאה ישועות מעבר לכל דמיון.
הצטרפו למשפחת תורמי ועד הרבנים ותזכו גם אתם לראות ניסים גלויים, הבטחתי ונושעתי
אוצר
יש בעיות גדולות יותר מהפסד של עשרות אלפי שקלים על דירה לא מושכרת. יש בתים עצובים שמחכים בכיליון עיניים להמולה של תינוק. גם שם הצדקה לועד הרבנים מגשימה את הציפייה.
אלישבע תולה את המעיל על המתלה בכניסה וצונחת על הספה מותשת. "אני שונאת את זה." היא אומרת לבעלה. "אני יכין לך קפה." הוא נכנס למטבח והיא אחריו. "לא סובלת שמתייחסים אלי ככה." הוא מתעסק עם המים החמים ולא שואל מה פירוש 'ככה'. תמיד אחרי מפגשים משפחתיים אלישבע חוזרת דומעת, וליבו בוכה איתה. מדמיין אותה יושבת בין עשרים ילדים מקפצים שאף אחד לא שייך אליה, מנסה להתערב או להתעלם משיחות אמהות ופגיעה עד אימה מכל יחס רגיש מידי כלפיה.
"אנחנו לא כאלה מסכנים." הוא אומר לה מול הקפה. "חמש שנים, נו, אלישבע. זוג צעיר בסך הכל." הבדיחה שלו נשמעת עצוב.
דווקא אחותה הקטנה היתה השליחה הטובה. בהתחלה לא גילתה לאף אחד. בינה לבין עצמה הבטיחה תרומה של חמישים שקלים לועד הרבנים כשאחותה תיוושע. הגיעה הישועה בתזמון מדויק כל כך, ברור שהצדקה היא זו שהכריעה את הכף.
בדיוק תשעה חודשים אחר כך, כשהאחות רצה למחלקת יולדות לבקר את אלישבע המאושרת והתינוק החדש- היא גילתה לה על התרומה.
ילד יהודי של ועד הרבנים- – –
הכל בשתיים ש' מטבריה פותח את סיפורו בווידוי אישי: "על אף שבביתי רגילים לתרום עבור כל ישועה נצרכת וברוך השם רואים סיעתא דשמיא, עדיין התקשיתי להאמין שישועה מגיעה מייד ובמקום. עד שחוויתי בעצמי את ההשגחה המיוחדת השמורה לתורמי ועד הרבנים."
יצאנו שלושה חברים לטיול בין הזמנים של חצי יום. סיור קצר וחמוד באחד מיישובי הצפון. האוטובוס חזור הביתה אמור היה לעבור בצומת הראשי- מרחק הגון מהיישוב בו שהינו.
16:14. "משוגעים." מוישי מתיישב על סלע גדול מול הכביש השומם. הוא משחרר את האוזנייה ומנתק את השיחה. "אין לנו סיכוי להספיק את האוטובוס הקרוב, בואו נחזור."
"מה נחזור?" כשאהרון הג'ינג'י נלחץ הנמשים שלו לוהטים שבעתיים. "אני גמור מעייפות! לא צועד אפילו עוד פסיעה אחת!"
16:15. אהרון מתיישב ליד מוישי, מניח את התיק על הרצפה ומחפש בקדחתנות משהו לשתות. אויש, הוא מוציא בקבוק ריק. אני מרחם עליו ומגיש לו את הבקבוק שלי.
"מתי האוטובוס בדיוק?" אני שואל את מוישי. "בארבע ארבעים וחמש." הוא מצביע על השעון שלו. "עכשיו ארבע ורבע. אתם מבינים לבד שאנחנו מפסידים אותו."
16:16. אני מוצא לעצמי סלע פרטי ומתיישב. הרגליים בוערות, טרמפ לא נראה באופק, ועד שהאוטובוס יגיע לצומת נותרו עשרים ותשע דקות בלבד.
כאן הקטע מהמכתב: הדרך לצומת מהייישוב..
אהרון מחזיר לי את בקבוק המים חצי ריק ורוטן ש-בפעם הבאה שיוצאים לטיול מבררים את זמני הנסיעות קודם! כמה שעות ניתקע פה עכשיו? מתי האוטובוס הבא, מוישי? שאלת אותם?
16:17. "בואו ננסה את ועד הרבנים!" אני נעמד מול שני חברי העייפים, מנסה לאתגר אותם. הם מצידם אדישים. "תקשיבו, כעת אנחנו מבטיחים שתי שקל אם יבוא לכאן טרמפ תוך חמש דקות!"
מוישי נושף. "שתי שקל… תגיד אתה נורמלי?" "עכשיו ארבע ושבע עשרה דקות." אני מתעקש. "אם עד ארבע עשרים ושתיים אנחנו על אוטו שמסיע אותנו לתחנה – אני תורם שני שקלים."
16:19. שלושה בחורי ישיבות של בין הזמנים עומדים בכניסה ליישוב צפוני שכוח ומחכים לטרמפ. השמש לוהטת ושורפת את שערו האדום של אחד מהם. קריאת עורב ממרחק וזמזום זבובים מסביב.
16:20. אהרון מתיישב חזרה. אין לו כח לעמוד ואין סיכוי לטרמפ. "אתם לא רואים ששומם פה? בכלל לא נראה שגרים בני אדם ברדיוס הקרוב! שבו, שבו, למה לכם להרוס את הרגליים."
16:21. מוישי מכתף את התיק שלו ועושה צעד אחורה. "תקשיב!" אני תופס בזרועו. הוא מקשיב. רעש של מכונית מתקרבת. רכב כחול נעצר לידינו ואדם עם כיפה מחייך חיוך שובב מהחלון הקדמי. "בטח אתם צריכים טרמפ, נכון או לא? בואו תעלו!"
16:22. אנחנו ממוקמים היטב בספסל האחורי. הנהג החביב מסיע אותנו לצומת, בעזרת השם נספיק את האוטובוס. אהרון דוחף לי ליד מטבע של שניקל. "אתה מתכוון לתרום באשראי?" הוא מקניט. "לא נראה לי שועד הרבנים יקבלו כזה סכום… ובכלל, כשרואים את כח הצדקה בכזה מופת מיוחד משמים – ראוי לתת סכום יותר גבוה לעניים, לא?"
הצטרפו למשפחת תורמי ועד הרבנים ותזכו גם אתם לראות ניסים גלויים, הבטחתי ונושעתי
עלון חתונות
גם הישועה של משפחת ג' מדויקת, על התאריך- לפני השקיעה. הם תרמו לחתונות יתומים של שבט כדי שגם בבית שלהם תישמע צהלת חתן וכלה.
כמו מאליהן מדפדפות הידיים למדור מאורסים. "יו, מלכה נוימן!" ריקי מתרגשת. "היא התארסה עם הבן של צביאלי מרחוב הירש! אמא, ידעת? איזה מצחיק, העברתי לה פעם חוג נגינה…"
אמא מחייכת. צדיקה הילדה שלה, ששמחה מכל הלב עם אירוסין של מישהי שקטנה ממנה בשלוש שנים. "בקרוב אצלך." היא מאחלת ומוסיפה תפילה קטנה. "ריקי, את יודעת שתרמנו בשבילך לעלון חתונות יתומים האחרון והעברנו את השם לתפילת ועד הרבנים בעמוקה."
היא קופצת ומשליכה את העיתון. "מה?"
"לא ידעת?"
"לא." ריקי מופתעת לגמרי.
"כבר לפני שבועיים… והיום בבוקר, אגב, מישהו הציע לאבא שם שנשמע טוב. התחלנו לברר."
גם הבירורים נשמעו טוב. במוצאי שבת ריקי נפגשה עם אמו של המיועד, ולמחרת עם הבחור בעצמו. ביום הארבעים בדיוק, לפני השקיעה, שתו 'לחיים'.
הצטרפו למשפחת תורמי ועד הרבנים ותזכו גם אתם לראות ניסים גלויים, הבטחתי ונושעתי
