ח"י וקיים
"איזו חוויה… נסענו עם נהג ערבי! ממש פחדתי…" אביגיל מניחה את הקטן על הרצפה בבית הוריה ומשחררת ידיים כואבות. פתאום היא מזנקת. "התיק!!! אני לא נורמלית!"
ידידיה בעלה מחוויר. "תיק הצד שלך?"
אמא שלה ממהרת מהמטבח הפסחי. "מה קרה? הכל בסדר?"
אביגיל מנענעת בראשה. "לא…. מאד לא בסדר… שכחתי את התיק במונית השירות! יש בו כסף, מסמכים, כרטיס אשראי והכי חשוב- את המפתחות של הבית ותעודת הזהות שלי. עכשיו יש לערבי כתובת של דירה ומפתחות שלה, הוא יכול פשוט להיכנס ולקחת מה שהוא רוצה. אפילו לא צריך להתאמץ לפרוץ…" היא צינית מרוב ייאוש. "הערבוצ'יק הזה יודע שעכשיו ערב חג ולא תהיה לנו אפשרות לחזור… איזה משתלם לו."
אמא אינה מתאפקת מלצחוק. "ננסה להתקשר לחברת המוניות."
"לא נראה לי שהוא שייך לחברה כלשהי…" ממלמל ידידיה. "סתם חאפר ערבי."
הוא מחייג לדוד של אביגיל. ירושלמי וותיק שנים. אולי יהיה לו פתרון. דוד ראובן מקשיב ומשתתף בצערם. "מונית צהובה עם נהג ערבי? כולם כאלה. אני לא יודע מה להגיד לך…"
אמא ממהרת חזרה למטבח. "אני חייבת לגמור שם." היא מתנצלת. "תתרמו לועד הרבנים בינתיים. בטוח זה יועיל."
ידידיה מוציא שוב את הפלאפון. 1-800-22-36-36. "מאה שמונים שקלים." הוא אומר למוקדן. "פסח כשר ושמח."
עשר דקות לפני כניסת החג מצלצל הנייד של ידידיה. דוד ראובן על הקו.
"איך היה נראה התיק?"
ידידיה מתבלבל. "מה אתה שואל?"
"איך היה נראה התיק? תענה לי בקצרה המשטרה על הקו."
הוא מתאר.
עכשיו מדבר השוטר. "ערבי הביא לתחנת המשטרה תיק צד וסיפר שנשכח אצלו ברכב. לא היו בתיק פרטים מזהים של משפחתכם בירושלים, רק הכתובת שלכם באשדוד. הסתכלנו בתעודת הזהות"- ממשיך השוטר, "הופיע שם שם המשפחה הקודם של אשתך. אז פתחנו ספר טלפונים והתקשרנו לכמה משפחות לפי השם שהופיע, עד שהגענו לדוד שלכם."
"לראובן?" שואל ידידיה.
"כן. הוא אמר שסיפרתם לו ששכחתם תיק במונית שירות… בקיצור, התיק כאן"- השוטר מציין את כתובת התחנה.
אביגיל קולטת את התמונה מבין קטעי השיחה. "תתקשר עכשיו לועד הרבנים!" היא מאיצה כשהוא מנתק בברכת 'פסח כשר ושמח' ואלפי תודות. "תספר להם איזו ישועה מדהימה- גם הישרות המוזרה של הערבי, גם זה שהשוטרים התאמצו לחפש את שם הנעורים שלי, והגיעו לדוד ראובן- שדווקא ממנו החלטנו לבקש עזרה שעה קודם… רואים כאן בבירור את הסיעתא דשמיא של ועד הרבנים!"
