המוקדן רגיל לבקשות מוזרות. הוא רושם את השם ומוסיף על יד- לזיווג הגון בקרוב ושהדודה …. תהיה השדכנית.

מירהל'ה לא רגילה לזה בכלל. "איזה בושות!" היא עוזבת את ערימת הירקות המקולפים ומסמיקה עד תנוכי אוזניה. "למה ביקשתי כזה דבר? אני בכלל לא יודעת להיות שדכנית, אף פעם לא הצלחתי לסגור שידוך!" רעש קידוח נוראי משתיק את דבריה. הם משפצים עכשיו, הבית בלגן כמובן, פועלים ישמעאלים נכנסים ועושים פה כבתוך שלהם, וההוצאות- איך אומרים? כשבונים אפשר רק לדעת איך מתחילים ולא במה זה נגמר.

הם החליטו לתרום לא בגלל שיש להם עודף כסף כרגע, אולי להיפך. צערה של חני- אחיינית יקרה שגילה מתקרב לשלושים- הוא צער משותף לכולם. מסתמא עוד כמה מהמשפחה תרמו – הרהר אברימי בקול. יהי רצון שיעמדו זכויות הצדקה לחנה בת נעמי.

"כנראה מרוב שאני רוצה לכסות קצת את העלויות." מנסה מירהל'ה לנחם את עצמה. "טוב, אני אתקשר לשנות את הנוסח."

אברימי לא מוכן. "אל תשני כלום. גם מה שביקשת מכוון משמים. אולי נגזר עלינו להרוויח פעמיים- גם במציאת שידוך לחני וגם בקבלת דמי שדכנות?"

מירהל'ה צוחקת, עדיין נבוכה. "זה יהיה סיפור יפה להבטחתי ונושעתי…"

"בהחלט."

* * *

הילדים לא יודעים איך לאכול את החדשות. "אנחנו נטוס לחתונה?" שואל בן החמש ופורש את זרועותיו משל היה מטוס. שוווו—– הוא מרחף ברחבי החדר ופוגע בדלת הארון הפתוחה. המעוף העליז נקטע בצווחות כאב.

כשהם מתיישבים במטוס מירהל'ה נזכרת וצוחקת שוב. היא פותחת במבה לבן השנתיים שלא מוכן לשבת בשעת ההמראה ומתפללת חרישית שהטיסה הארוכה תעבור בשלום. כמות נכבדת של מושבי המטוס מאוכלסת בבני המשפחה. אחיה מחתן את בנו הבכור עם כלה אמריקאית והם התבקשו אחר כבוד לגלות לאמריקה לשבוע וחצי.

שתים עשרה שעות טיסה, סבלנות שפוקעת, נחיתה אל בליל שפות מסחרר ועולם בסדר גודל שישראל נדמית לידו מיניאטורה, כל המזוודות איתנו?— התמקמות בדירת האירוח, שינה של חצי יום, התארגנות אחרונה-בגדים-תסרוקות-מה שכחנו-עוד מוצץ לרזרבה- – –

עם מנגינת החופה המרטיטה מירהל'ה נושמת עמוקות. הגענו לרגע הזה. הכלה סובבת את החתן עם שתי האמהות, הדודות מזילות דמעה ותפילה. היא עומדת בבגדיה החגיגיים ומתפללת עליה ועל משפחתה, וגם על חנה בת נעמי, כמובן. שתזכה לבנות בית נאמן בישראל בקרוב ממש.

מי זה שמשוחח עם אברימי בעלה? הוא עומד מאחורי החופה ולצידו בחור אצילי ורציני. עושה רושם מצוין. הוא לא מהמשפחה שלהם, בטוח לה. מאיפה אברימי מכיר אותו?

"אני לא מכיר אותו." הוא מודה כשהם נפגשים בחוץ אחרי הריקודים הראשונים. היא הזעיקה אותו לקחת את מאיר, הקטן עייף ואברימי יודע להרדים אותו הכי טוב מכולם. "הוא סתם עמד לצידי והתחלנו לשוחח. הוא אח של הכלה. לומד בישיבת מיר."

מירהל'ה מתרגשת. "שידוך לחני! אברימי, אני אומרת לך, זה נראה לי מתאים בול! תברר קצת ותחזור אלי עם פרטים!" פרפרים משתוללים בליבה. יש לה הרגשה טובה. היא בטוחה, משום מה- בטוחה לגמרי ש'זה זה'!

מירהל'ה עורכת בירורים שקטים בעזרת נשים. אברימי מדבר עם גיסו- אבא של חני שנמצא גם הוא באולם, ומבקש ממנו לשים עין על הבחור. אבא של חני מתרשם לטובה.

תוך כדי שהם מתקדמים משבע ברכות למשנהו מתקדם גם השידוך. אוטוטו אפשר לחגוג 'ווארט', ויש רק בעיה אחת: אמא של הכלה המיועדת נמצאת בארץ ישראל. חני מצידה מתעקשת, ואפשר להבין אותה, לא לסגור בלי שאמא לצידה.

עכשיו מתחיל מירוץ חדש: לסדר במהירות האפשרית את הגעתה של האם לארצות הברית. דרכון כבר יש, צריך להשיג כרטיס טיסה והקשה מכל – ויזה אמריקאית.

היא ממלאת טפסי בקשה בשגרירות ומחכה לאישור. עוד יום עובר, הסוד כבר גלוי והמשפחה כולה – באמריקה ובארץ ישראל- ממתינה בנשימה עצורה. נו- – -?

עוד אין ויזה. אמא של חני תקועה בארץ, והשגרירות האמריקאית מתנהלת בקצב שלה.

מירהל'ה השדכנית כבר לא מסוגלת. "זה מטופש לחלוטין! המשפחה של הבחור פה בארצות הברית, המשפחה שלנו ישראלית ואנחנו נמצאים כאן רק לזמן קצוב. לא חבל? עד שאנחנו כאן! כל כך רצינו לחגוג את הווארט ביחד!"

וכמו בכל הסיפורים היפים – מבזיקה ההארה בדיוק ברגע הנכון: ועד הרבנים! כל השידוך הזה הוא נס גדול בזכות הצדקה- אפשר להמשיך את השרשרת… היא מבטיחה סכום הגון כדי שאמא של חני תקבל ויזה- "עוד היום!" מדגישה מירהל'ה.

ואמא של חני מקבלת ויזה "עוד היום"- – –

"יצא סיפור יותר יפה ממה שחשבת את!" מזכיר אברימי למירהל'ה. "לא רק השידוך לחני ולא רק דמי השדכנות בשבילנו. גם הויזה המהירה מצטרפת כאן. פנטסטי, לא?"

"בהחלט." מסכימה מירהל'ה בכל ליבה ומסדרת את צווארונו של בן החמש. הם יוצאים עכשיו לווארט. החתן והכלה, והוריהם – בלי שאף אחד יחסר- ממתינים כבר באולם.

הצטרפו למשפחת תורמי ועד הרבנים ותזכו גם אתם לראות ניסים גלויים, הבטחתי ונושעתי