בראש הציוד האישי שלנו, זה שלא נלך בלעדיו לשום מקום, עומד ה'הבטחתי ונושעתי'. בעת הצורך- פשוט שולפים אותו, משתמשים וזה עובד. הצדקה לועד הרבנים פותחת שערים.

לצד הצדקה עומד כוח התפילה המיוחד של ועד הרבנים. הכוח של רחל אמנו. הוא נמצא עם התורמים בדרכים, בצמתי החיים, כשמתחילים שנה, כשמצפים לבשורה טובה, כשזקוקים לסיעתא דשמיא מיוחדת… ישועות גדולות וקטנות מגיעות בזכותה של רחל אמנו, ופעמים רבות אחרות נמנעה מאיתנו עוגמת נפש מראש ואנחנו לא יודעים מה עלול היה לקרות.

כל כך קל הלב כשהולכים יד ביד עם רחל אמנו. יד ביד עם תפילות, עם צדקות. יד ביד עם ניסים ונפלאות.

 

 

נר תמיד לא יכבה

אלישבע הסירה את ידיה מעיניה הדומעות. "גוט שאבעס!" היא התעכבה עוד רגע מול שלוש השלהבות שריצדו בפמוטות והתיישבה על הספה. פעם בכמה דקות ברח מבטה אל הנרות. עדיין דולקים. שלושתם. נראה מה יקרה.

כל ערב שבת היא מדליקה שלושה נרות בשמן זית ותמיד- תמיד, בקביעות- כובה לפחות נר אחד כמה דקות אחרי ההדלקה. לפעמים נכבים אפילו שניים. כל שבת מחדש חשה אלישבע צער עמוק כשמהנר נותר רק פתיל מפויח. כל כך עלוב, כאילו השבת לא רוצה שתכבד אותה.

גם השבוע הדליקה אלישבע שלושה נרות, כרגיל, וחשבה לעצמה שהשבת הזאת תהיה אחרת. "אם כל הנרות ידלקו עד תומם – אתרום ח"י שקלים לועד הרבנים. זכות הצדקה וזכות השבת בודאי יועילו."

הנרות דלקו, אלא מה? לראשונה מזה שנים האירו שלוש להבות יפות את שולחן השבת שלהם, והמשיכו להאיר גם אחרי הסעודה, ודלקו עוד שעות רבות… עד הבוקר!

מיד במוצ"ש העבירה אלישבע לועד הרבנים את התרומה שהאירה את נרות השבת שלה.

נגד הטבע

"איפה הצ'ק?" נחום נכנס למטבח וקולו היסטרי. יהודית הסתובבה בבהלה: "הצ'ק?" "כן, אני לא זוכר איפה הנחתי אותו." יהודית נלחצה. על גבי ההמחאה האבודה היה רשום סכום של עשרים אלף שקלים! היא הנמיכה את האש, עוזבת הכל לטובת חיפושים מיידיים. הילדים התגייסו למאמץ ונברו בכל פינה אפשרית. החדרים כבר היו נראים אחרי קרב- וההמחאה עודנה עלומה.

"איך איבדתי כזה סכום?" קונן נחום באוזני אשתו. "איזה חוסר אחריות! אי אפשר לסמוך עלי!" הוא היה נבוך כל כך ומלא רגשי אשמה, ואשתו לא יכלה לסבול זאת. "אנחנו נמצא, אין לי ספק. נבטיח תרומה לועד הרבנים ויהיה בסדר."
התרומה הובטחה, ואחרי פחות משעה צלצל הטלפון. מישהו סיפר שמצא את ההמחאה וחיפש למי היא שייכת. בעל הצ'ק גר בחו"ל ושם משפחתו נפוץ מאד. אבל תרומה לועד הרבנים פועלת נגד כל הסיכויים. המוצא התקשר לכל המשפחות באותו שם לפי הסדר בספר הטלפונים, עד שהגיע לבעל ההמחאה. משם היתה הדרך קצרה.

מומחה עולמי

חנה טרקה את הטלפון בייאוש. לא בבילינסון, לא בתל השומר, לא בשניידר. אין-אין-אין תורים. התור המוקדם ביותר הוא בעוד ארבעה חודשים. שוב תקפו אותה הכאבים הבלתי מוסברים והיא נמלטה למיטה, מכווצת בייסורים.

אין שום תרופה לסבל שהיא עוברת. אולי ראומטולוג יוכל לעזור- כך אמר רופא המשפחה, אבל אותו אפשר להשיג רק במרפאות החוץ של בתי החולים, והתורים- כבר אמרנו: ארוכים מנשוא.

חנה המשיכה לסבול, היתה לה ברירה? עברו חודש וחצי של כאבים איומים. בערב ראש השנה הגיע עלון של ועד הרבנים ועורר את תשומת ליבה. היא תרמה חמישים ושתיים שקלים ואמרה בליבה- בזכות הצדקה לועד הרבנים יפסקו הכאבים ולא אצטרך את התור.

זה לא קרה ביום אחד. לאט לאט הכאבים חלשו ופחתו, ולא פעם תפסה חנה את עצמה וחשבה שבעצם, בכלל לא כואב לה! שבועיים לפני התור המתוכנן היא פנתה לקבל מרופא המשפחה טפסי הפניה לבדיקה.

"אין לך צורך בהם"- פטר אותה הרופא. "את בריאה ושלמה!"

התברר שועד הרבנים טוב יותר מכל מומחה אחר, גדול ככל שיהיה…

בת מתנת שמים

בחדר ההמתנה הסתובב נתנאל חסר מנוחה. הורי אשתו היו איתו גם, טרודים לא פחות ממנו. הרופאים לא אמרו כלום מאז הגיעו לכאן בשעות הערב המוקדמות. כבר כמעט בוקר, הצוות נראה נבוך ולחוץ ולא אומר דבר.
רק בבוקר ידעו אותם בבעיה: החמצן לא מגיע באופן תקין.

הם נלחצו. נתנאל נכנס להיסטריה- אברך צעיר עייף, מותש אחרי לילה מתוח ללא עצימת עין… חמיו נטל את ידי חתנו ולחץ אותן בחוזקה. "כשנתבשר במזל טוב- נתרום בעזרת ד' 52 ש"ח לועד הרבנים".
אחרי עשר דקות הוכתר נתנאל בתואר 'אבא'. אב לתינוקת בריאה ושלמה, ילדה של ועד הרבנים…

כל הזמן מגיעים סיפורים, אפשר לספר עוד ולא לגמור.. דפים גדולים וקטנים, ריבועי ממו צבעוניים ודפי פוליו עמוסי מלל. מידי פעם נמצאות הדקות הפנויות למיין אותם ולהכניס למאגר הישועות הענק בעולם. הסיפורים יפים, מאלפים. חלקם פשוטים יותר ואחרים מורכבים, וכולם נוגעים עמוק בתוך הלב ומספרים על אהבה גדולה של הקב"ה ליהודי ועד הרבנים שלו.