טובי הופכת את השניצלים האחרונים כשהיא מבחינה בבעלה בשביל הכניסה לבית, ובבת אחת צונח מצב רוחה המרומם. אוי, השעה רק שתים עשרה בצהריים! שוב נחמן עזב את העבודה?

.
היא עוצרת נשימה. נחמן נכנס ישר למטבח, מחמיא על הריח המשובח ונוטל שניצל לוהט שיצא הרגע מהמחבת.

.
"נמאס לי," הוא אומר לטובי תוך כדי אכילה חפוזה. "הבוס מעיר לי על כל שטות ודורש דרישות חסרות פרופורציה. היום התפרצתי עליו, והוא ענה שאם התנאים שלו לא מוצאים חן בעיני – אני מוזמן ללכת הביתה."

.
"אז הלכת." מסכמת טובי בצער.

.
ככה זה כבר כמה שנים. נחמן מתחיל משרה חדשה, מחזיק בה חודש-חודשיים ועוזב כי המשכורת מתאחרת, או כי הוא מאחר והבוס פיטר אותו, או כי הוא לא מסתדר עם הצוות. כל פעם תירוץ אחר. בשבועות שהוא מובטל – נחמן מבלה רוב היום במיטה. מתוסכל, עצבני ומתוח. כולם בבית סובלים.

.
גם עכשיו נחמן הולך למיטה, כצפוי. "להשלים שינה"- הוא אומר בטון מתנצל. טובי נשארת לבד במטבח וכבר אין לה כח. אין לה. "השם," היא מתחננת מול החלון הפתוח, ואדי השמן מהמחבת צורבים את עיניה הדומעות. "אני תורמת לתפילת 40 יום של ועד הרבנים, ובבקשה – בבקשה! תושיע אותנו!"

.
שנת תשע"ח מתחילה, ונחמן מתחיל איתה עבודה חדשה, ותפילת השליחים מהכותל המערבי ומהמקומות הקדושים מלווה אותו. טובי משתדלת לא לפתח ציפיות גבוהות אבל כן… הלב שלה כן מקווה.

.
"חיכיתי חצי שנה עד שכתבתי, לראות שהפלא אכן יציב ולא גחמה חולפת," היא מציינת במכתב, "מתחילת תשע"ח ועד היום – בעלי מתמיד בעבודתו, נהנה וברוך השם נראה שהוא לא מתכוון לעזוב שם… ניסי ניסים!"

.

   הישועה הבאה בקרוב אצלכם