פעימה ראשונה

לדלת של המקרר מוצמד במגנט דף מהבנק. כמה שורות מסומנות בו בזרחן צהוב, ואילי לא מוכנה בשום פנים ואופן שיזרקו אותו. “עד החתונה שלי זה כאן." הודיעה נחושות. “ואחר כך – אני רוצה את הדף הזה הביתה שלי."

איפה הדפים? לא במקום שלהם? מרוב שמסודר פה היא כבר לא זוכרת את המיקום החדש של חפצי הכתיבה. הנה. יש פה חבילה סגורה של דפי פוליו. נחמה שולפת דף אחד בזהירות ולוקחת עט ממעמד הפלסטיק הצהוב.
“אמא?" אילי נכנסת לחדר. “הבנים שואלים כמה תפוחי אדמה לקלף. הי, מה את עושה?" היא מסתכלת בתמיהה על הדף והעט שבידי אמה. כותבת בחול המועד? מה כל כך דחוף?
נחמה מתעלמת מהשאלה. “שיקלפו כמה שיותר. אני כבר באה." היא מחכה שאילי תצא וחוזרת לדף.
מה תכתוב בעצם? איזה נוסח מתאים? היא שולחת את העט בתנועה מוסחת לבין השיניים, ומתנערת בחדות. פסח! לא מכניסים חפצים לפה!
אז מה כותבים? היא רושמת קודם כל "אילה בת נחמה" בגדול, ואז "לזיווג הגון." האותיות יוצאות גדולות ועקומות. כדי לכתוב בשינוי בחול המועד, ויד שמאל שלה לא מאומנת בכתיבה.
נחמה מביטה בדף הגדול שחמש מילים כתובות עליו. אולי תיקח את העלון כדי לבדוק.
העמוד האחורי בעלון חוסך ממנה התלבטויות. היא תולשת את הקוויטל שמודפס עליו, ממלאה בשורות הריקות את השם המלא של אילי שלה, מוסיפה את סכום התרומה ומסמנת "וי" ליד האפשרות של "תפילה יום יום עד שיבוא השידוך."
נחמה קמה מרוצה. עכשיו רק צריך לשלוח פקס אצל שפירא, בתקווה שהם בבית, והיא יכולה להיות רגועה.

כשנחמה עוברת על יד המטבח היא משתדלת להיצמד לקיר ולא לבלוט. יש שם כל כך הרבה לכלוך ובלגן, והיא בטוחה שאם הילדים יבחינו בה – יזעיקו אותה מייד ודחוף, אמא!
“אמא!" אשר יגורתה בא לה. היא מקפלת את הדף ומטמינה בכיס החלוק החגיגי. “בואי תראי כמה ירקות קילפנו! מה לעשות איתם עכשיו?" שני בחורי הישיבה שלה יושבים על יד קערה ענקית מלאה אינספור תפוחי אדמה, גזר, קישואים, קולרבי ודלעות. “כל הכבוד!" היא מחמיאה להם. ישראל מאיר מתמתח עם המקלף, ושואל מה הלאה. “תקצצו עשר תפוחי אדמה גדולים במעבד מזון." היא מורה. “אילי, תשטפי את הירקות למרק? אני מכינה עיסה לקניידלעך."
ערב חג במטבח סוחף אותה. היא מלהטטת בין השניצלים והסלטים והדגים, מתבלת, מוסיפה מים, מנמיכה את האש. היא מקווה מאד מאד להספיק להכין גם גלידה לחג.
ברבע לארבע היא מעבירה ניגוב אחרון ברצפת המטבח. הכיורים בוהקים, הארונות נקיים ואפילו גלידת התות שוכנת במקפיא בתוך קופסא גדולה. רק הקוויטל של ועד הרבנים, בכיס החגיגי שלה, לא זכה עדיין להתייחסות. ויום טוב שביעי של פסח כאן עוד פחות משלוש שעות!
היא יוצאת כרוח סערה לחדר מדרגות. קריאות “אמא!" מלוות אותה, מאילי שמחפשת את הג'קט החדש ועד ליצחק שנכנס למקלחת ושכח לקחת איתו מגבת. היא מתעלמת מהכל. הילדים יהיו מוכרחים להסתדר בלעדיה כמה דקות. היא צריכה לשלוח עכשיו את הפקס, ודחוף, אמא!
פייגי לא פותחת. היא דופקת שוב ושוב, והשלט המעוצב שכתוב עליו “שפירא" מסתכל עליה באדישות. הם נסעו? נחמה מצמידה את אוזנה לדלת, מנסה להקשיב אם שומעים רעש מבפנים. היא מקווה שאף אחד לא רואה אותה עכשיו, במצב המביך הזה.
שקט בפנים. הם כנראה לא בבית.
נחמה עומדת בחדר המדרגות וממוללת את דף הקוויטל בלחץ. נו, מה היא עושה? למי עוד יש פקס? היא שומעת את הילדים שלה מהדלת שהשאירה פתוחה ומבינה שממש צריך אותה בבית. הם לא מסתדרים בלעדיה, מה לעשות. אבל היא חייבת לשלוח את הפקס עכשיו, מיד ודחוף!
בבניין ממול יש גמ"ח פקס, כך שמעה פעם. היא יורדת מהר את הקומות וחוצה את הכביש. נכנסת ללובי של הבניין ותוהה מה הלאה. אולי תדפק באחת הדלתות ותשאל איזה משפחה מחזיקה את הגמ"ח?
מדבקה קטנה על תיבות הדואר מולה מסייעת לה במהירות. "יעקובי – גמ"ח פקס." מודפס עליה בכתב מרובע. איזה חסד! היא עולה במדרגות מתנשפת. גברת יעקובי מקבלת אותה בלבביות ומכניסה אותה לביתה המסודר להפליא. "כאילו לא ערב חג כאן." מחמיאה נחמה. "איזה סדר!" גברת יעקובי רק מחייכת. נחמה רואה שני ילדים קטנים יושבים על הספה לבושים בגדי חג ומשחקים במשחק אלקטרוני כלשהו. ילד אחר קורא ספר, נערה בת עשרה עורכת את השולחן. איך עושים כאלה דברים?היא וערכת השוואה בין מה שרואות עיניה לבלגן שהשאירה בבית ומעדיפה לא לחשוב על זה כעת.
גברת יעקובי שואלת לאן לשלוח. "לועד הרבנים." משיבה נחמה כאילו זה ברור מאליו. היא מקריאה את המספר והפקס משמיעה צפצוף קצר כשהוא בולע את הדף ומוציא אותו מהצד השני.
נחמה מודה מכל הלב ובורחת חזרה לערב חג שלה. מאוחר! היא בלחץ. עוד רגע שביעי של פסח כאן.
ץ ץ ץ
שורה של חברות דופקות בדלת. מפטפטות, מלהגות בהתרגשות. ציפי, החברה ‘הכי טובה', מגיעה עם תינוק בעגלה ומעניקה לאילי חיבוק גדול גדול. “מזל טוב! איזו שמחה! וואו! ומה שמענו על החתן!" כולן מצטופפות במטבח. נחמה מגישה עוגות ומאיצה בהן לעשות ברכה. בסלון יושב החתן עם אביו ואבא של אילי ומקבלים את השכנים ובני המשפחה שבאו להשתתף בשמחה.
הכלה עצמה זורחת מאושר. היא מקבלת טלפונים כל הזמן ומדברת בהתרגשות. “אני כלה! כן! היית מאמינה! התארסתי!" אם החתן עומדת לידה, שופעת חיוכים, ומקבלת בתודה את השבחים הרבים שמרעיפות החברות על הכלה שבחרה לבנה.
“אז מתי אירוסין?" שואלת חברה אחת. “כנראה יום ראשון הבא." עונה אילי ועיניה בורקות. “אני מחכה לכ-ו-ל-ן!"
איזו זכות! נחמה מוחה דמעה בהיחבא. הם מארסים בת ראשונה! לא להאמין!

בין ערימת המעטפות שתחובה בתיבה מקווה נחמה למצוא גם את הדוגמא להזמנה שהבטיחו לשלוח לה. כשהיא נכנסת הביתה היא מתיישבת מיד על הכורסא ומחפשת את הלוגו של בית הדפוס.
הבית שקט. ביום שלישי היא גומרת מוקדם את העבודה ומגיעה לפני כולם, כך שזה זמן טוב להמשיך בסידורי החתונה. היא מחפשת שוב ושוב, אבל המעטפה המיוחלת לא נמצאת.
נחמה בודקת את המעטפות האחרות. המכתב מהבנק חשוב לה כדי לעקוב אחר ההוצאות שלהם החודש. היא קורעת את המעטפה המפרסמת על הלוואה בתנאים נוחים, ומוציאה את דף החשבון.
יו! איך שכחה? היא פוערת עיניים בתימהון. איך שכחה שנתנה הוראת קבע לועד הרבנים עבור השידוך של אילי! צריך להגיד להם שיפסיקו להתפלל, היא כבר מאורסת ברוך השם!
נחמה מעיינת שוב. בסל הכל הספיק לרדת החיוב הראשון, וכבר אילי התארסה! היא מתפעמת. מניחה את הדף במקום בולט כדי לספר לאילי, ופתאום משהו מושך את תשומת ליבה. התאריך!
היא לוקחת את הדף שוב. 20.05. רגע, מתי זה יוצא בתאריך העברי? זה לא היום של הווארט?
הידיים שלה רועדות בהתרגשות. לא הרבה רואים ניסים גלויים. הצדקה תמיד עוזרת, לפעמים אחרי זמן, לפעמים מתעטפת הישועה בסיבות נוספות או מסתתרת בדרך של מקרה. כאן רואים אצבע אלוקים במוחש!
הדלת נפתחת ואילי הכלה נכנסת. “תראי!" נחמה לא יכולה לעצור בעד התרגשותה. “תראי, אילי! תראי את התאריך!" אילי מתקרבת. “תאריך?"
נחמה מרוגשת עד דמעות. “העברתי את השם שלך לתפילת ועד הרבנים בעמוקה בלי לספר לאף אחד. אפילו אני שכחתי מזה. ועכשיו אני מגלה –" היא מצביעה על התאריך. “תראי בעצמך – תאריך החיוב הראשון של התרומה. הוא לא מוכר לך?"
אילי מחייכת. חיוך ענק, כלתי. זורח. “בטח מוכר. התאריך של הווארט, לא?"