והישועות ממשיכות לזרום בשצף. לו היה ניתן להוציא כל יום עלון, גם אז ספק גדול אם כל הישועות היו מתפרסמות בו… עשרות אלפי סיפורים מופלאים מתגלגלים סביב ועד הרבנים, כלשון קדשו של מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א: אלו מעשים שבכל יום.

 

 

סנט מוריץ

אמהות בישראל מספרות בגאווה על תרומות של הילדים. מגיל אפס הם יודעים להבטיח שאם ינצחו במשחק- יתרמו לועד הרבנים… ילד בן שתים עשרה שהתעלה מעל עצמו ותרם את כל רכושו בתמימות כובשת- הציל את אחיו מסכנת מוות.

הטלפון צלצל ואמא הרימה. אני הייתי שקוע בקריאת ספר מרתק אולם קולה ההיסטרי הצניח אותי באחת אל המציאות. "אתה מה?" היא צעקה אל תוך הפומית. "תן לי את הרופא!!!" מעולם אל ראיתי את אמי במצב כזה. שפתיה רעדו והצבע נעלם מפניה. "מה קרה?" שאלתי במתח. "זה היה שמוליק." היא אמרה.

ההגדרה "הרפתקן" מתארת את שמוליק בן השבע במדויק. הוא מנסה הכל כדי לראות מה יקרה אם… כעת עלה לו רעיון חדש. על תרסיס ה"סנט מוריץ" רשום באותיות בולטות "לא למאכל" ושמוליק היה מוכרח לבדוק מה יקרה אם כן ישתה את התרסיס… וקרה. אני לא יודע מי הזמין מד"א אבל הוא התקשר מהאמבולנס וצעק לאמא שאינו יכול לנשום. בשיחה קצרה עם החובשים הובהר לה כי מצבו קריטי. אמא מיהרה לבית החולים וגם בפי הרופאים לא היו בשורות. "תתפללו לנס." זה כל מה שהיה להם להגיד.

התפללנו חזק ואני הרגשתי שצריך יותר מזה. היו לי באותו זמן כמעט מאה שמונים שקלים. נטלתי את קופת החיסכון ונטלתי מעטפה של ועד הרבנים. היה לי קשה. מטבע אחר מטבע הטלתי פנימה וספרתי כל שקל שנכנס. מאה שבעים ותשע שקלים! הויתור היה עצום. מאה שבעים ותשעה שקלים עבור ילד בן שתים עשרה זהו סכום עתק!

הטלפון צלצל שוב. הנחתי את המעטפה ורצתי להרים בהרגשה שתהיינה בשורות טובות מעבר לקו. "הוא יצא מכלל סכנה!" בכתה אמא אל תוך הפומית. "שמוליק יחיה! הוא יחיה!"

 

מי חלש?

הזמן משחק תפקיד חשוב בקשיים רגשיים וחינוכיים. קושי מחריף עם הזמן ולא תמיד הפתרונות המנוסים מועילים. עד שמגיעים, כמו תמיד, אל אותה נקודה: צדקה לועד הרבנים.

פסיכולוגים יכולים להועיל מאד, אני לא שולל אותם, למרות שבמקרה של בני- הפסיכולוג הרס אותו לגמרי. הילד שלנו היה חלש. בלימודים, בחברה, בכישרונות. המלמד של כתה ח' הציע בתבונה להפנותו לפסיכולוג שיעצים את בטחונו לפני המעבר לישיבה. עשינו כעצתו ומאז אנחנו אוכלים קש.

הפסיכולוג, שאיני יודע מי הסמיך אותו למקצוע זה, החדיר בראשו של בני כי הוא חלש בלימודים ובעייתי בחיי חברה. כמובן שבני מיהר להצדיק את התווית שהוצמדה אליו. הילד איבד את האמביציה להתאמץ ולהצליח והפך מופנם ושקט. חזינו בחוסר אונים בירידה תלולה בלימודיו ובמצבו הרוחני עד שיום אחד הוא חזר הביתה והודיע בפשטות: "סילקו אותי."

עמדנו, אני ואשתי חסרי אונים ופרכנו ידיים מולו. הוא פנה לחדרו ויצא רק לכדי לקחת אוכל.

עברו עוד כמה ימים מרים עד שהבזיקה בי הידיעה: צריך לתרום לועד הרבנים. על אתר התקשרתי ותרמתי מאה שקלים. מאותו יום, ואני יכול להצביע על התאריך במדויק, החלה עלייה מואצת בכל מה שקשור לבני. היום, מיותר כמעט לומר, הוא לומד שאחת הישיבות הטובות ונחשב לאחד מבחירי התלמידים. מאז אני לא ממתין לבעיות גדולות. כשהן צצות- אני מרים תרומה והן נעלמות כלעומת שבאו.

מעלה נשכחות

אבידות ומציאות מהווים נתח נכבד מסיפורי הישועה. גם לאחר ייאוש מועלים חפצים יקרי ערך מהגנזכים ומושבים לבעליהם. אחרי הצדקה, כמובן…

"אפשר את מחברת הסיכומים שלך משיעור ב'?" ביקש אחד מחברי. "היא נאבדה." אמרתי והדמעות צורבות בגרוני.. "באמת?!" עיגל חברי את עיניו בתימהון. "לא יכול להיות!" פסק כלא מאמין.

הייתי הכותב השקדן ביותר בשיעור ואולי בישיבה כולה. קניתי מחברת עבת כרס בת מאה וחמישים עמודים ומילאתי אותה בכתב מסודר. כל השיעורים היו רשומים בה בסדר מופתי וכשרציתי לגרום לעצמי הנאה- הייתי נוטל אותה ומעיין בסיפוק. מה גם שהמחברת היתה מקור בלתי נדלה לשינון וחזרה על הגמרא ורבים מחברי היו שואלים אותה ממני.

כשהיא נעלמה בסוף שנה שערה הייתי משוכנע שאמצא אותה בהקדם. אט אט חדרה למוחי ההכרה שמחברתי האהובה איננה. גם כעת, כשאנו בשיעור ג' וחברי מבקש את המחברת- עדיין מעלה זיכרונה דוק של עצבות וגעגוע בעיני.

"תרמת כבר לועד הרבנים?" הוא שואל, אני שש על הרעיון ותורם מיד.

כעבור ארבע דקות- ללא גוזמה, מגיע אלי בחור עם המחברת. נכנסתי לאוצר ספרים הישן" הוא מספר, "איני יודע למה. בתוך הספר הראשון שפתחתי- מצאתי את המחברת שלך."

הייתי המום. שמעתי אודות כח הצדקה לועד הרבנים, אולם לא ידעתי עד היכן כוחה מגיע…

 

בשביל של ועד הרבנים

כח הצדקה מכניס בשליח הנכון דחף בלתי מובן לצאת אל המקום הנכון. הוא בעצמו אינו יודע לאן נושאות אותו רגליו, עד להגעתו ברגע הנכון- – –

ליום הולדתי השלישי קנו לי הורי אופניים והזוג הראשון היוה פתיח לתחביב רכיבה מרתק. היום יש לי אופני הרים משוכללות ואני מרבה לרכב עליהן.

בבין הזמנים האחרון יצאתי לרכיבה בהרים באזור אשתאול. האוויר הצח שיכר את חושי והרדים את ערנותי ולפתע מצאתי את עצמי באזור בלתי מוכר. נו, זה לא מפחיד אותי במיוחד. המשכתי לרכוב לכיוון המשוער ולחרדתי הסתבכתי יותר.

הערב החל לרדת.המחשבה על כך שאולי אאלץ לבלות את הלילה בהרים החשוכים העבירה צמרמורת בגווי. בררר… מי יודע אלו הולכי על ארבע שוכנים כאן… ואפילו פנס אין ברשותי!

ירדתי מאופני והתיישבתי בייאוש על אבן גדולה. "אני תורם לועד הרבנים !" שמעתי פתאום את עצמי אומר. עליתי בעידוד על אופני והמשכתי לרכוב.

מעיקול השביל צץ פתאום רוכב אופניים נוסף. "אתה יודע איך יוצאים מפה?" כמעט התחננתי. "ודאי! אני מדריך טיולים!" הוא השיב. " בדרך כלל אני לא מגיע לכאן בלילה." הוסיף לפי תומו. "היום התחשק לי לבדוק אם אני מכיר את השביל בעל פה- אז יצאתי. סתם, בלי סיבה מוגדרת…"

בלי סיבה מוגדרת? הרי זכות ועד הרבנים הובילה אותו לכאן!

והן ממשיכות לזרום, הישועות. מופיעות במהירות הבזק ומותירות את הצופים פעורי- פה. רק רצינו להזכיר, שמעבר למתרס מופיעות ישועות מסוג אחר. רווחה מרפה את המתח ודמעות כאב נמחות. בזכותכם.