מירושלים הנצורה

 

"להישאר כאן עד יום ראשון?" בזווית העין הצצתי החוצה. הרחוב הירושלמי הלך ושינה את פניו, ונראה כי התחזיות המופרזות משהו עשויות להתממש. הרופא נעץ בי מבט חמור. "אנחנו רוצים בטובתה של אשתך, אדוני. ודאי ידוע לך."

נאנחתי בהשלמה. כשיצאנו הבוקר מביתנו שבאחד מהיישובים הסמוכים לירושלים לא חלמנו שהבדיקה הקצרה תסתיים באשפוז ואולי גם ניתוח. התפילין שלי בבית, אין לנו בגדים למחר, אין לנו בגדי שבת ולא שום ציוד לשהות של ארבעה ימים!

מבעד לחלון צפינו בפתיתי השלג שעורכים מחולות מרהיבים עם הרוח ונוחתים ברכות על העצים, על הרכבים ועל המדרכות. השמש שקעה. השלגים המשיכו להיערם אל תוך הלילה. בשעה עשר כובו האורות המרכזיים במחלקה ואני הייתי מוכרח לעזוב ולמצוא לעצמי מקום לינה. 

בחוסר ברירה ירדתי לבית הכנסת, המקום היחיד בו הייתי בטוח שנוכחותי לא תפריע לאף אחד. ישבתי על הספסל הנוקשה, עוצם עיניים ומנסה להירדם. השעות עברו לאט לאט. נמתחות באיטיות מוגזמת. מידי פעם נרדמתי, מתעורר לאחר שעה קצרה עם כאבי גב וצוואר. חיכיתי לבוקר בכיליון עיניים. כשבית החולים התעורר סוף סוף לחיים ויכולתי לעלות לחדרה של אשתי – הבנתי שאנחנו בבעיה חמורה.

העיר נצורה לחלוטין. השלג, שכמותו לא ידעה ירושלים עשרות שנה, הותיר את הרשויות חסרות אונים ולגמרי לא ערוכות. המוני בני אדם נתקעו בכבישים, ועלינו להודות שלכל הפחות אני נתון בתוך מבנה מחומם…

ניסינו להתארגן איכשהו לשבת. יהודי יקר שגר בסמיכות לבית החולים הביא לנו ציוד הכרחי מביתו, וכך קיבלנו את שבת המלכה. בבגדים שאולים, בבית חולים זר ובחוץ – הרחובות עטויים שכבה לבנה, כמו מפה.

אחרי סעודת ליל שבת בחדר האוכל של בית החולים, ירדתי שוב לבית הכנסת. לישון… רק למראה הספסל חזרו כאבי הגב מהלילה הקודם. התיישבתי עצבני. אני כל כך עייף! עייף עד מוות! מבלי משים נטלתי ספר כלשהו שעמד על השולחן לפני, פותח ומדפדף בתנועות רגוזות. גם הלילה הזה יעבור בנדודי שינה מורטים? בחנתי את הספר שבידי ומיד הבנתי מהו. "הבטחתי ונושעתי 3" של ועד הרבנים.

הנחתי אותו חזרה על השולחן, מתלבט… החלטתי שאקרא בינתיים רק את חציו הראשון של הספר, המספר על חייו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל.

הזמן חלף ביעף כשאני שקוע בקריאה שוקקת. סיימתי את חלקו הראשון ועברתי לסיפורי הישועה. קורא ומסתפק, מאמין ולא מאמין.

הלילה של מוצאי השבת עבר בהמשך בקריאת הספר. סיימתי את שבע מאות העמודים ועדיין, למרות הסיפורים המאלפים, לא סרו מליבי התהיות: זה אמיתי, סיפורי הישועות הללו, או שהם מוגזמים? בכל זאת קבלתי על עצמי שאם לא יהיה צורך בניתוח אתרום לועד הרבנים.

* * *

ביום ראשון בבוקר לאחר שסיימתי לקרוא את הספר, בשעה 11.00 בבוקר, הגיע הרופא ואמר שהבדיקות יצאו ב"ה בסדר ואין צורך בניתוח.

"הנה מכתב השחרור שלך." הודיעה הרופאה חגיגית. אשתי נטלה את המכתב בהתרגשות וקיפלה אותו בספקנות. משוחררים? לאן? לכבישים החסומים? לרחוב הקפוא? העיר כולה נעולה. רק עבור מקרי חירום מיוחדים הציב הצבא נגמ"שים ורכבי שטח.

"כל עוד יש במחלקה מקום פנוי – אתם יכולים להישאר." הציעה הרופאה בנדיבות. ואחר כך? שאלו מבטינו. "אם נצטרך את המיטה תיאלצו להתפנות. זה לא בית מלון כאן…"

כאילו שאנחנו רוצים אחרת. השתוקקתי לברוח ולא להישאר במקום הזה אפילו רגע אחד נוסף. כל שריר בגופי העייף והדואב ציפה להגיע הביתה, לישון- ולישון-ולישון. עברו עלי שלושה לילות לבנים בהם הספקתי לגמוע ספר בן שבע מאות עמודים. אולי אבטיח תרומה לועד הרבנים ויקרו לי ניסים כמו בסיפורים ההם.

"ריבונו של עולם" – אמרתי לקדוש ברוך הוא. "אתה יודע שכרגע המצב שלי לא פשוט. אין לי הרבה לתת. אך אם נצליח להגיע הביתה עד השעה ארבע אחר הצהריים – אתרום שלושים שקלים לצדקה של ועד הרבנים."

ההמשך היה נראה כלקוח מבין דפיו של הספר "הבטחתי ונושעתי": דקות ספורות ממש לאחר מכן התקשר אלי חמי שגר ביישוב סמוך למקום מגורנו. "אנחנו מנותקים ממים וחשמל כבר כמה ימים, ולכן רכב הביטחון של היישוב מסיע משפחה לירושלים. הוא יכול לקחת אתכם כשהוא חוזר לכאן."

האמת? נדהמתי. עוד לא ידעתי עד כמה התרומה לועד הרבנים פועלת. מבחינתי זה היה עוד נס גלוי.

ואז התעוררה בעיה נוספת: רכב הביטחון מורשה לעבור רק בתחנה המרכזית, ועלינו להגיע לשם, בשלג. התקשרתי לתחנת מוניות. נאמר לי שמונית משערי צדק לתחנה מרכזית בתנאי מזג אוויר קשים תעלה לי מאה וחמישים שקלים.

החלטתי להעיז ולנסות שוב. הרי כבר ראיתי בעיניים שדקות לאחר הבטחתי מצאנו רכב שיחזיר אותנו הביתה… נזכרתי שבסוף הספר מופיעה צוואתו של הרב אלישיב זצוק"ל המבקש לתרום מאה שמונים שקלים לצדקת ועד הרבנים. אמרתי לקב"ה – "ריבונו של עולם, אם נגיע הביתה מבלי לשלם למונית, אני מוסיף את מאה חמישים השקלים הללו לשלושים שהבטחתי קודם, וביחד יצא לי בדיוק מאה שמונים שקלים כצוואתו של הרב אלישיב!"

"מה אתה ממלמל שם?" חקרה אשתי. סיפרתי לה והיא דווקא התלהבה. "בוא נראה מה יקרה עכשיו…"

וקרה. כמה דקות אחר כך שוב צלצל הנייד. על הקו היה איש הביטחון שסיפר כי ממש עכשיו פתחו לתנועה את קטע הכביש מהתחנה המרכזית עד שדרות הרצל. הוא מגיע לקחת אותנו ישירות מ"שערי צדק"…

בשעה שלוש וחמישים אחרי הצהריים העלינו את האור בסלון, יוצאים מגדרנו מרוב התפעלות. כמה טוב להיות בבית! התיישבתי על הספה בלאות. "יש לנו סיפור ל"הבטחתי ונושעתי 4", אמרתי משועשע. אשתי הוציאה מהמקרר סיר מרק שהכינה לארוחת הצהריים של יום חמישי והניחה על הכיריים. תוך כמה דקות התפשט בבית ניחוח חמים של מרק ירקות.

קמתי מהספה כשנשמעו דפיקות על הדלת. מי יוצא מהבית במזג אוויר כזה?

בפתח עמד שכן. "נזכרתי שאני חייב לך כסף." אמר והוציא מכיסו – מאה שמונים שקלים…

 רגע ארוך נותרתי על מקומי המום. בדיוק כשאני תורם לועד הרבנים – יוצא רכב ביטחון לכיוון ירושלים. בדיוק כשאני מבטיח לקיים את צוואתו של הרב אלישיב זצוק"ל – נפתח קטע הכביש דווקא מהתחנה המרכזית עד אלי… הביתה אנחנו מגיעים עשר דקות לפני השעה שביקשתי. וכשאני רוצה לפרוע את הבטחותיי ולא ממש יודע מאין אשיג את הסכום, שהוא גבוה למדי במצבי הנוכחי – 'נזכר' השכן להחזיר לי חוב ישן שמסתכם בדיוק במאה שמונים שקלים.

מדהים, ואמיתי לגמרי. הפעם אני יודע בוודאות…