.

הפינות בבית מאוישות בצפיפות שלא מביישת קופסת סרדינים: מיטה ישנה נפתחת לשתיים, עוד מיטה צרה במרפסת, על הספה בסלון ישנה בת החמש, מזרון על הרצפה, תינוק בעגלה ומזוודה ענקית שחונקת את המרחב המועט שנותר.

.

איפה המוצץ של דובי? אסתר מתעוררת אחוזת פלצות. כמה הוא צורח! אמא שלה לא תשרוד אותם אפילו שבוע. אחר כך ילכו להורים של צביקה, אצלם יוכלו להישאר חודש, והשם יעזור מה הלאה.

.

 

היא מגששת על הרצפה טרוטת עיניים אחר המוצץ הנכסף. בסלון כבו הנרות ושעון השבת השאיר רק אור חלש במסדרון. ככה ההורים שלה אוהבים. יש להם את הסדר שלהם וההרגלים שלהם. והם – משפחה של שש נפשות- מתכננים להתנחל אצלם לזמן בלתי קצוב!

.

במוצאי שבת אחרי הבדלה מנסים צביקה ואסתר להנחית את התוכניות על הצד הורוד ביותר. "אני אוציא את הילדים כל צהריים." מבטיחה אסתר. "הם יחזרו ישר למקלחת ולמיטות. בשבע תהיה פה דממה. הם ילדים רגועים מאד." אבא שלה מהנהן בכובד ראש וילד רגוע מאד קופץ על ברכיו ושופך תוך כדי את שאריות היין שנותרו מהבדלה.

.

צביקה מזרז עניינים. "בואו, חמודים. תגידו תודה רבה לסבא וסבתא. נכון היה כיף אצלם בשאבעס? יופי, אנחנו הולכים!" הוא מגלגל את המזוודה החוצה והעדר העליז אחריו.

.

"ככה נגור כאן?" אסתר מבועתת. "לא!" היא תופסת בשנייה האחרונה את בן השנתיים שמזנק לכביש. סוטרת על לחיו, שילמד! סכנת חיים! וממשיכה לנושא הקודם. "מסכנים ההורים שלי. תראה איזה בלגן משבת אחת של אירוח."

.

צביקה מחוויר. אם היא מדברת ככה- מה הוא יגיד? "אין לנו ברירה, אסתר. ביום שישי הודעתי לבעל הבית שיחפש שוכרים לדירה מרוהטת. הלוואי שהיה לנו לשלם שכירות…"
"נשאיר שם את הרהיטים שלנו? הם יהרסו!"

.

"לאן את מציעה שניקח אותם?" צביקה קצר רוח. זה גדול עליו. כבר שנתיים אסתר לא עובדת, הכולל נותן בקושי דתות, יש להם ארבעה פיצקאלאך… הם ינדדו אצל ההורים, בינתיים. זה רק נשמע אומלל או שזה באמת נורא?

.

יומיים שלמים אסתר מתחבטת עם מצוקותיה עד שהיא מגיעה לכלל החלטה. "נבטיח את המעשרות לועד הרבנים"- היא מודיעה לצביקה ברגע שהוא חוזר מתפילת שחרית. הוא נבהל מההכרזה הקולנית. "איזה מעשרות? ממה?"

.

"מההכנסות שלנו." היא אומרת תוך כדי שהוא מקפל את הטלית והתפילין. איזה הכנסות בכלל? יש לנו רק חובות! היא לא קולטת את המצב?

.

"חשבתי על רעיון כלשהו…" אסתר מהססת. "אני רוצה להבטיח שאם עד סוף השבוע תהיה לנו הכנסה שמספיקה לשכירות ולמחייה – נעביר את המעשרות לועד הרבנים."

.

צביקה מזכיר שהם כבר תרמו במגבית של אלול. בקושי להם היה אוכל בבית, אבל צדקה בערב יום הדין חיונית יותר ממזון.

.

"לא צדקה, הבטחה." זה ממש בוער לה. "רק אם יהיה לנו ניתן."

.

הוא חובש את מגבעתו. ההסעה של הכולל מצפצפת מלמטה. "בסדר, להתראות."

.

הבית ריק ושקט. אסתר מתיישבת זקופה על יד שולחן הסלון, דרוכה. היא מוצאת בזיכרון הפלאפון מספר שנתנה לה פעם חברה, ומתקשרת.

.

ככה מוצאים עבודה? מדברים עם מנהלת אנונימית ממקום שלא ביקרת בו אף פעם ואפילו לא שלחת קורות חיים? תגידי את נורמלית?

.

אסתר משתיקה את הקולות האלה. היא רק עושה השתדלות. המנהלת עונה (-נס בפני עצמו) והיא מדברת במשפטים רהוטים (איך לא גמגמה במבוכה?).

.

"נשמח לראותך." אומרת המנהלת. אסתר כמעט מתעלפת. "תבואי מחר, תיכנסי אלי להכרות ותתחילי."

.

היא כמעט נלחצת. יו, איפה תשים את דובי התינוק?! איך תתרגל לצאת מוקדם כל בוקר? ההתרגשות והמתח משמשים בה בערבוביה. מתח טוב, ציפייה מתוקה שמעכשיו הכל יהיה קל יותר. היא תצליח, בעזרת השם.

.

צביקה חוזר בצהריים לאשה עסוקה מאד. "השגתי מטפלת למחר." אסתר מרוגשת. הוא מרים גבה. בשביל מה?

.

"אני יוצאת לעבוד!" היא נהנית לראות את ארשת ההפתעה על פניו. הוא המום לגמרי. "ממחר, בעזרת השם. ועד הרבנים שלחו לי עבודה מצוינת – בשעות נוחות, במקום נוח."

.

"הלכת לראיון?" הוא ענייני.

.

"לא."

.

"וקיבלו אותך?!"

.

"כן!" היא צוחקת. "ראית מה זה? הצדקה עשתה לי פרוטקציה!"

.

למחרת המנהלת פוגשת אותה והעבודה מתחילה. חודשיים אחר כך היא שולחת לועד הרבנים מעשרות של שתי משכורות.

.

"מרווח פה מידי." מתקשרת אמא שלה. "אמרתם שתבואו לגור אצלנו, לא?"

.

"לא צריך, אמא. אנחנו בבית בינתיים. ועד הרבנים משלמים לנו שכירות – – -"

 

.

 

הצטרפו גם אתם למשפחת 'הבטחתי ונושעתי', רואים ישועות בעיניים >>>