מחט בערמת שחת

 נהם המטוסים הממריאים ונוחתים בזה אחר זה במהירות מסחררת בשדה התעופה הסואן של מיאמי, השתלבו בריחות הרקב הבלתי נסבלים שבקעו מאלפי שקיות הפלסטיק הקטנות המלאות ברובן או בחציין בשיירי אוכל מקולקלים שנפרסו על פני מרחב ענק. בתווך עמד ר' מאיר יונגרייז, ידיו העדינות שעוסקות בימים כסדרן בהצגת שעונים יוקרתיים, תחובות היו בתוך כפפות נוטפות שיירים עבשים. לצידו שוטר כושי נלהב – ששערות ראשו הלבנות למדו כי האיש ראה דבר ושניים במהלך חייו – זועק מרוב הפתעה ואושר. ר' מאיר עומד ומקריא לו בהתלהבות סיפורי ישועות של ועד הרבנים מתוך הספר "הבטחתי ונושעתי".

נשמע מוזר?

ובכן, הדברים התרחשו במציאות! סיפור ישועה מרתק ויוצא דופן!

***

כדי להבין במה הדברים אמורים. עלינו לחזור לאותו מוצאי שבת בו התדפק על דלתות משרד "וועד הרבנים לענייני צדקה בארה"ק" ר' מאיר יונגרייז הי"ו ממיאמי שהגיע לביקור בזק בארצנו הקדושה. כשפניו בוערות מהתלהבות הושיט סכום של אלף שלש מאות ושמונים דולר ארה"ב [תיכף נבין מה מיוחד בסכום הזה] והחל לגולל את הסיפור המעניין ביותר שחווה אי פעם בחייו.

כדאי, אולי, בטרם ניגש לגוף הסיפור עצמו, לערוך היכרות קצרה עם ר' מאיר יונגרייז הי"ו, למי שעדיין לא שמע את שמו ואת שמעו.

תרומותיו של ר' מאיר. מהם נהנים מוסדות תורה רבים, גבאי צדקה ומשולחים שונים, חגים תדיר בציר המספר 138. אם תברר אצל כל מי שביקר בבית ר' מאיר, תשמע, שסכום התרומה מתחיל ב13.8$ או 138$. או אפילו 1380 דולר. פעמים נדירות שהסכום עומד על 13,800$. וההיסטוריה של ר' מאיר יודעת לספר גם על תרומה בסך 138,000 דולר.

מספר זה אינו ענין של אקראיות גרידא. יסודתו בהררי קודש. בהיכלו של האדמו"ר הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב זיע"א שר' מאיר היה מקושר אליו בלב ונפש, ברמ"ח ושס"ה, בנר"נ, עד עומק שורש הנשמה.

כמים פנים אל פנים, היה  הצדיק הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב זיע"א מחזיר לו אהבה ומאיר לו פנים של חיבה.

וכשמזדמן לאי מי להתיישב פנים מול פניו של ר' מאיר, והדברים מתגלגלים אודות רבו הקדוש, מיד נעשה ר' מאיר כמעיין המתגבר וכנחל שוטף של סיפורי מעשיות, עובדות והנהגות שבדידיה הוי עובדה, בחינת מבשרי אחזה, עניינים עלומים ומופלאים מכבשונו של הקדוש רבי משה מרדכי זיע"א שהתרחשו עימו.

פעמים שהיה ר' מאיר מקבל לפתע הוראות סתומות מאת הרבי הקדוש היושב במרחק אלפי מילין ועיניו משוטטות, והוא, כחסיד מובהק, אינו מבין פשר הדברים, אולם מקיימם ללא אומר ודברים וללא עוררין. לאחר תקופה מתברר היה למפרע שקיום הציווי הציל את חייו או את מצב עסקיו.

כללו של דבר, אם נטה אוזנינו לשטף סיפוריו של ר' מאיר אודות רבו הקדוש, יתארך הזמן, ויכלו הניירות והדיו אשר בקולמוס ימוצה עד תומו. אכן, מסכתא היא בפני עצמה, שלימוד ועיון היא צריכה, למען דעת עיזוז ד' ונפלאותיו ע"י עבדיו הצדיקים.

"עד היום הזה" – אומר ר' מאיר – "איני יודע, מה פשר החיבה המיוחדת שהגה הרבי הקדוש למספר זה דייקא, אולם גם מבלי להבין, זהו הסכום סביבו סובבים כל תרומותי לצרכי צדקה".

***

את פרנסתו מרוויח ר' מאיר מעסקי מכירת שעוני יוקרה. ואם ירים אחד מן הקוראים גבה ויתמה, היאך מתפרנסים מעסקי שעונים? והלא השעון אותו עונד כל אדם מן השורה על ידו אינו שווה יותר מכמה עשרות שקלים? אם יש מי שישאל כן, סימן הוא שאינו יודע דבר וחצי דבר על טיב שיגעונותיהם של עשירי תבל.

ובכן בעוד השעון משמש לאדם הפשוט כלי לדעת מהי השעה הנוכחית, הרי שאצל אצולת הגבירים הוא משמש כלי למדידה… מדידת מידת העושר והיוקרה ובעיקר – המעמד. מכיון שכך, מובן מאליו שכל גביר המכבד את עצמו אינו יכול להתהלך כשעל ידו שעון רגיל. לצורך מדידת מעמדו בהיררכיה האמידה יש צורך בשעון העונה להגדרה של "שעוני יוקרה". אך גם לאחר שהשעון עונה להגדרה זו, עדיין יכול הוא למדוד, שכן בדור האחרון צץ לו מן האופל מושג חדש, שכבש עד מהרה את כל העולם כולו – "מותג" שמו! לאמר, השעון יכול להיות אותו שעון, אולם אם הוא "ממותג" ומאחוריו מסתתר שם של חברה ייצור יוקרתית בעלת מוניטין, הרי הוא נמכר במחיר מפולפל, פי אלף ויותר משוויו האמיתי.

אם משהו בתוכך מתקומם נגד המושג החדש והמחודש הלזה. תתמה מהו אותו ה"מיתוג"? ומה הוא מועיל בעולם? דע לך כי צודק הנך במאת האחוזים! זהו דבר שאין לו הסבר ואין לו פשר! גם אם תחפש מאן דהו על פני הגלובוס כולו שיסביר לך מהו "מיתוג"? ומה נשתנה השעון הממותג מחבירו שאינו ממותג?  חבל על הזמן המוקדש לחיפוש תשובה הגיונית! כי היא איננה. ענין המיתוג מצוי במחוזות שלמעלה מן השכל, או נכון יותר למטה מן ההיגיון האנושי.

כך או כך, מיודענו ר' מאיר חיל מתפרנס יפה מאד מעסקי השעונים הממותגים. וכמתבקש מתוקף מקצועו – אף ידו של ר' מאיר ענודה בשעון יוקרתי שעל צידו מתנוסס סמלו של אחד המותגים היקרים ביותר בעולם. שוויו של אותו שעון מוערך בסכום העולה – תחזיקו חזק –  על חמישים אלף דולר!

***

ר' מאיר שמתגורר במיאמי שהה כמה ימים בניו-יורק, בבית גיסו. ביום רביעי, כשעמך בית ישראל מסיימים בשיר של יום ואומרים "לכו נרננה", בתגובה למשק כנפי השבת הפורשת את כנפיה עוד מעט על פני היקום, מיהר ר' מאיר להזמין טיסה פנימית מניו-יורק למיאמי כדי לעשות את השבת בביתו.

בדרך פרידתו מבית גיסו, ביקש הימנו ר' מאיר ספר קריאה כלשהו שינעים לו את זמן הטיסה המשמימה, גיסו דחף לו באקראי בלא משים לב ספר קריאה כלשהו. לעתיד יתברר עד כמה היה לו לאותו ספר שנדחף באקראי לתוך שקית הניילון תפקיד של ממש בסיפור ההשגחה שהתגלגל.

כיון שעלה ר' מאיר אל המטוס המוביל מנוי יורק למיאמי, לקח את תיק היד והניחו במדף העליון המיועד לתיקי יד, בידו אחז שקית פלסטיק ירוקה של גל-פז, בתוכה היה נתון ספר הקריאה יחד עם כריך כלשהו ודברי מאכל אחרים. אל שוכני השקית הצטרף אורח חשוב, המשתכן החדש שווה היה כמעט כמו כל תכולת המטוס ושאר המטוסים שהמריאו מנוי יורק למיאמי וחזור באותו שבוע; השעון היוקרתי אותו עונד ר' מאיר דרך קבע על ידיו.

כיון שלא אבה ר' מאיר לעורר תשומת לב מיוחדת, מיותרת, ואולי גם מזיקה. הוריד את השעון מעל ידו ותחב אותו בשקית הניילון בין הכריכים לספר הקריאה.

עם תחילת הטיסה התכונן ר' מאיר לשלוף את ספר הקריאה ולקרא בו. אולם בזוית העין גילה את ידידו הטוב משכבר הימים היושב בשורת מושבים קרובה. שניהם שמחו על הפגישה ועד מהרה שקעו בשיחה ערה ותכליתית כשהם שוכחים מעולם ומלואו. שקית הניילון ששכנה בבטחה לצידו של ר' מאיר לא זכתה ליחס של תשומת לב, הכריך יחד עם ספר הקריאה ועימם השעון היוקרתי, נותרו בודדים זנוחים ועזובים.

כיון שהסתיימה הטיסה, ור' מאיר עדיין שקוע בשיחה ערה, לקח לידיו, מעשה הרגל, את תיק היד והחל יורד עימו כששקית הניילון על תכולתה היקרה נשארה על מושב המטוס בודדה ועזובה לנפשה.

***

מי שמכיר את שדה התעופה של מיאמי יודע שהוא מורכב מסבך של מסדרונות ארוכים אינסופיים, יורדי המטוס אמורים להתהלך דקות ארוכות בין המסדרונות, כשכל מגמת פניהם הוא לראות את אפס קצהו של שער היציאה.

בקוצר רוח התהלך ר' מאיר בין המסדרונות, כשהוא מתקדם בבטחה אל עבר שער היציאה. לאחר שעבר כברת דרך ארוכה. נזכר לפתע וכמעט שפרץ בזעקה: "איפה השעון?"

ר' מאיר קפץ כנשוך נחש. ליבו החל להלום בפראות כשנזכר שהשעון נשאר בשקית הניילון על מושב המטוס, ונשכח שם מבלי משים.

בלי לחשוב הרבה החל ר' מאיר רץ חזרה לכיוון המטוס כדי לעלות ולקחת את השקית השכוחה ועד מהרה גילה את כל המחסומים האפשריים בדרכו. בגלל הסדרי בטחון לא נתנו לו לחזור למטוס. "אם ברצונך לחזור" – אמרו לו – "עליך לקנות כרטיס חדש לטיסה הבאה".

בין כך ובין כך החלו עובדי הניקיון של המטוס בעבודתם. ר' מאיר יודע שכל רגע שעובר הוא קריטי. הוא חש שהשמים נופלים עליו…

בוא ידע היטב שאין צורך במאמץ מיוחד כדי להחליק שעון כזה אל הכיס. ההיפך, צריך מאמץ מיוחד שלא לעשות כן…

כל עוד נשמתו בו אץ ר' מאיר לקומה בה שוכנים האנשים המטפלים בכרטיסי הביקורת. כל רגע גורלי, כל שניה יכולה להיות קריטית. מפיו נורו צרורות של מילים בקצב מסחרר, בתקווה שהממונים יכירו בדחיפות העצומה של העניין.

לקח להם זמן, לפקידים, עד שהם הבינו מה בוער לו. בינתיים חלפו דקות קריטיות. עד שבסופו של דבר לאחר ששוכנעו קיבל ר' מאיר כרטיס ביקורת עימו יוכל לעלות על המטוס.

בנשימה טרופה, שעט ר' מאיר אל המטוס.

כשעלה ר' מאיר על המטוס, קידם את פניו שורת מושבים נקיים ומצוחצחים, ומטוס ערוך לקראת הטיסה הבאה.

המושב, מיותר לומר, לא איכלס בתוכו שום שקית ניילון כזאת או אחרת.

דמו של ר' מאיר אזל מעורקיו לגמרי. אט אט החלה ההכרה לחדור למוחו. שעונו היקר השווה סכום עצום נעלם לו סתם כך, ברגע ביש מזל אחד של אי שימת לב.

ר' מאיר לא ידע את נפשו. לא ידע גם בפני מי לשפוך את צערו ותדהמתו.

משלא מצא פורקן החל לתחקר את כל המי ומי שהיה באותו אזור. המנקה הראשי נשאל על ידו יותר מעשר פעמים על מיקום האשפה של המטוס.

שוטר שנכח במקום נחלץ לעזרתו, ודאג שצוות המנקים יופיע בפני ר' מאיר בהרכב מלא. כל אחד מהם נחקר בחקירת שתי וערב אודות שקית הפלסטיק האלמונית. כל אחד מהם ניסה לאמץ את זכרונו וגייס את כל תאי מוחו אך אף אחד מהם לא ידע להצביע על שום ממצא שיקדם את ר' מאיר ולו אף פסיעה נוספת.

ארבעה שעות תמימות בילה ר' מאיר במקום בניסיון למצוא את שעונו. לאחר שעשה את כל אשר לאל ידו, עצר וערך הערכת מצב זמנית:

יתכן שאחד מהנוסעים ראה את השקית ואת תכולתה… אין צורך בעין חדה כדי לראות את השעון המיוחד מבצבץ מתוכה, וניכס אותו לעצמו.

אם לא אחד מהנוסעים, יש גם יסוד סביר להניח שאחד מאנשי צוות המטוס ראה את השקית הנטושה וחמד את תכולתה.

ואם לא אחד מאנשי צוות המטוס, רגליים לדבר שאחד המנקים נטל את השעון והעבירו לרשות עצמו.

ואם בכל זאת אף אחד מהם לא שם לב אל השקית ואל תוכנה. הרי שהשקית ותכולתה עשתה מן הסתם את דרכה האחרונה עלי אדמות למקום מנוחת כל האשפות שכמותה.

את כל האפשרויות הראשונות אין שום דרך לבדוק, אולם את האפשרות האחרונה יש למצות ולבדוק עד תום – אמר ר' מאיר לעצמו. והיה אם עשתה השקית את דרכה אל מיכל האשפה, הרי שאולי ניתן לדלותה משם.

***

בלית ברירה, החלו ידיו של ר' מאיר, היו רגילים למשש שעונים יוקרתיים ואיכותיים, ומעולם לא הסכינו להתקרב אל פחי אשפתות ודומיהם, לברור ולנבור לתוך תוכם של מכלי פסולת ענקיים ולבדוק את תוכנם כמו גם את דרכי פינויים אל מקום איסופם.

עד מהרה נתבררו לו סדרי הדברים:

אשפת המטוס לאחר שהיא מפונה כראוי, עושה היא את דרכה אל תוכו של מיכל מיוחד שיכול להכיל בתוכו ששה טונות (!) של אשפה. כיוון שנכנסת הפסולת לאותו מיכל, הרי שאין מניחים לה להיות עומדת לה ברווח. מכבש מיוחד מופעל על תכולת המיכל, וכל אשר בתוכו עובר תהליך כיווץ גורף. עד שאם תחפש ותבדוק אולי יש בכל זאת מרווח של טיפת אוויר בין חתיכת אשפה לחברתה, לא תמצא!

אם כבר עברה אשפת המטוס את תהליך הכיווץ יכול היה ר' מאיר להרים את ידיו ולקרא אחר שעונו את קריאת הייאוש הנודעת: "ווי לי לחסרון כיס". שהרי וודאי נמחצה ונשתברה לשברי שברים עד בלתי השאיר לה מראה וצורה.

אולם עדיין לא מאוחר. אפשר להשתדל למנוע את תהליך הכיווץ אם עדיין הוא לא נעשה.

***

עד מהרה אץ רץ ר' מאיר אל מכשיר הטלפון על מנת לנסות ולהציל את מה שאפשר.

הוא החל מחייג אל מספרי רשות שדות התעופה וסיפר את סיפורו לכל מי שהרים את האפרכסת מצידה השני.

כצפוי, ענה הפקיד מן העבר השני שהדבר אינו עומד בתחום אחריותו. והוא גלגל את העניין לפתחו של פקיד אחר, שגם הוא גלגל את העניין לעברו של פקיד שלישי.

השלישי דווקא, פיהק פיהוק ארוך, ופלט אמרה תכליתית יותר מכל אלו שקדמוהו. הוא הראשון שאמר שמי שהעניין נמצא באחריותו מגיע לעבודה למחרת בשש בבוקר.

עתה עלה לחץ דמו של ר' מאיר לגבהים בלתי מוכרים. הוא ראה שאין עם מי לדבר בכלל. האיש שאפשר לשוחח עימו יגיע רק למחרת בבוקר. יתכן שעוד היום יבא הפועל הממונה על כיווץ האשפה ויעשה את מה שהוא רגיל לעשות בכל יום. או אז יתרסק השעון היוקרתי ללא תקנה וללא שום אפשרות למוצאו.

***

ר' מאיר חזר לביתו במצב רוח בלתי מרומם כלל ועיקר.

בקושי הצליח להירדם באותו ליל חמישי מסויט. חלומות בלתי נעימים הטרידו את שנתו הטרופה ואגלי זיעה קרה כיסו את גופו.

בשעה חמש לפנות בוקר מצא ר' מאיר את עצמו מתעורר משנתו ומצליח בקושי להתאפק מלהתקשר אל שדה התעופה.

בשעה שש מתקשר ר' מאיר למספר הטלפון שקיבל. הטלפן שהיה הפעם דווקא אדיב למדי, שמע אותו בסבלנות מההתחלה עד הסוף, הוא היה מוכן לעזור, אלא שלא היה לו צל של מושג מה אמורים לעשות במצב כזה, מעולם לא שמע על בעיה מן הסוג הזה והוא גם לא ידע מה עושים.

הפקיד האדיב הציע לר' מאיר לפנות אל הבוס הראשי שיגיע אל המשרד בשעה שמונה.

ר' מאיר לא חיכה לחסדיו של הטלפון ומיד לאחר תפילת שחרית התייצב בשדה התעופה במשרדו של הממונה הראשי.

המנהל הראשי, הודה גם הוא כי לראשונה בחייו הוא נתקל בבעיה מעין זו. "זו בעיה מסובכת" – אמר. מדובר בשדה תעופה ענק, אלפי מטוסים עוברים דרכו. אין שום מעקב אחר מכולות האשפה, עשרות מכולות כאלו נעות בשדה, עכשיו לך תמצא את מיכל האשפה של אותה טיסה. וזאת בהנחה שזה אכן שם, הלא יתכן בכלל שהשעון נח כעת בכיסו של אחד מהנוסעים או אחד מאנשי צוות המנקים. ואם בכל זאת השקית נמצאת באחד ממיכלי האשפה, לך תדע באיזה מהם. כמויות האשפה היוצאות משדה התעופה הם עצומות. "ננסה לחשוב על פתרון"  – הפטיר לבסוף.

ר' מאיר לא הרפה ממאמציו. בד בבד הוא פנה לאף. בי. איי. המשטרה של ארה"ב ועירב אותם בעניין המסובך.

דבר ראשון הם נתנו פקודה להעביר את צפרדע האשפה של כל הטיסות שהתבצעו באותו יום למקום הנמצא תחת פיקוח מצלמות. הסיפור המוזר כבר קיבל כנפיים, וסביר להניח שהעובדים באותו אזור כבר ידעו שאי שם באחד הצפרדעים מסתתר מטמון בשווי של חמישים אלף דולר. היה חשש די ברור שאחד מהם ינסה את מזלו ויחל בחיטוטים ובחיפושים אחרי האוצר.

הפקודה באה לידי מעשה. לנגד עיניו של ר' מאיר הועברה מכלית האשפה למקום מצולם מוסרט ומפוקח.

מה שנותר, זה לחפש בתוך האשפה עצמה.

ברור לכולם שר' מאיר לא אמור להיכנס אל מיכל האשפה ולחטט בתוכו. יש להקצות שטח מיוחד אי שם במרחבי שדה התעופה. שם יש לרוקן את מיכל האשפה ולשטוח אותו ברדיוס נרחב של שטח. ולאחר כל התהליך הזה, יש לסקור את השטח ולחפש בו את השקית המכילה את השעון האבוד.

***

ר' מאיר רצה לקבוע זמן ליום המחרת. יום שישי בבוקר.

אולם, המנהל הזכיר לו שמחר חל יום חגא אמריקאית כלשהי, לציון מאורע מסעיר כלשהו שאירע אי שם בהיסטוריה האמריקאית. משום כך כל העניין נדחה ליום שני הבא, לאחר יום המנוחה השבועי האמריקאי. ("שבת שני של גלויות" – כפי שהגדירו באירוניה המגיד הירושלמי הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל).

באותו רגע שנא ר' מאיר בכל ליבו את "יום ההודיה" האמריקאי. בגללו הוא אמור להתייסר בספקות מענים עוד ארבעה ימים תמימים.

***

ר' מאיר חזר הביתה, אל ההכנות ליום השבת, כשליבו בל עימו. ראשו ורובו ושרעפי מוחו תפוסים במחשבות מייסרות סביב גורלו של השעון היוקרתי.

ואז הגיעו הטלפונים; המנחמים היועצים, המרגיעים וגם המרגיזים. ר' מאיר זקוק היה לכוחות נפש מיוחדים כדי להדוף את מגוון העצות (הלא חכמות), להקשיב בכל ליבו (לעצות הטובות), לקבל תנחומים, ולנסות גם להסביר איך קורה שמשאירים שעון יקר כזה בשקית ניילון ועוד יותר מכך, איך שוכחים דבר כזה.

אחד מקורביו הזכיר לו, את סבו הגדול; הגאון ההונגרי המפורסם רבי אשר יונגרייז בעל ה"מנחת אשר" מטשענגער זיע"א.

הלא הסבא זיע"א התפרסם בכל רחבי הונגריה לצד גדלותו גאונותו וצדקותו כ"מומחה" פלאי לעניין "מציאת אבידות". עיניים צופיות למרחוק היו לו לאותו גאון וקדוש. כל אי מי שאבדה לו פרתו או שורו וחמורו היה עושה את דרכו אל ביתו של הגאון הקדוש מטשענגער והוא היה מורה כלאחר יד: 'סע למקום פלוני שם תמצא את אבידתך'. לך נא השתטח על קברו של זקנך הקדוש בהונגריה!" –  הציע אותו קרוב משפחה.

ר' מאיר כמעט והתלהב, מקום מיוחד שמור לו בליבו לזקינו הקדוש בעל ה"מנחת אשר" משטענגער. בזמנו, בנה מכספו את האוהל המחודש על קברו.

אלא כשהגיעו הדברים לידי מעשה, לא מצא ר' מאיר את דרכונו באותה שעה, ולא היה יכול לטוס להונגריה.

אחד מן היועצים האחרים הזכיר לו את "וועד הרבנים".

מן העצה הזאת התלהב ר' מאיר.

"אני עוקב אחרי העלונים שלכם משל כל השנים, ואף תרמתי לא מעט פעמים לטובת עניי ארץ ישראל באמצעות הקופה שלכם שליחיהם של גדולי הדור" – יאמר ר' מאיר לימים במוצאי שבת במשרדי "ועד הרבנים לעניני צדקה" בירושלים – "הפרסומים שלכם והפעילות שלכם חובקים ממש זרועות עולם, בכל המקומות והמדינות המרכיבות את ארה"ב אני נתקל בהם. ובפעמים הלא מעטות שאני מגיע לארץ ישראל אני שומע רבות על אלפי רבבות עניי ארץ ישראל שנעזרו על ידיכם".

ר' מאיר קפץ על המציאה, לקח את השפופרת ובו במקום התקשר למספר הטלפון של "וועד הרבנים" ותרם…

כזכור, יש לו לר' מאיר סכום קבוע, אותו יסד רבו הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב זיע"א. בקיצור, הוא תרם בו במקום מאה ושלשים ושמונה דולר. אף הוסיף ואמר לטלפן שאם הוא ימצא את השעון האבוד הוא יתרום אלף שלוש מאות ושמונים דולר. [הטלפן לא ידע בדיוק באיזה שעון מדובר, אבל בקי ורגיל הוא זה מכבר בבקשות והבטחות שאינו מצליח להבין פשרן, ואף אינו טורח לעשות כן].

***

השעות חלפו בעצלתיים, באיטיות מרגיזה ומורטת עצבים. באותו יום ראשון לא הצליח ר' מאיר להתרכז בשום דבר, חוץ מלהביט אל עבר השעון הקבוע בקיר (שכמו להכעיס זה הזכיר לו את השעון האבוד) ולשמוע את קולו המונוטוני המבשר בכל שניה ושניה בנפרד את הבשורה הטובה שזמן החיפוש התקרב בשניה תמימה. מי מילל ומי פילל שהוא, ר' מאיר סוחר השעונים האגדי, עתיד לחכות בכיליון עיניים שכזה כדי לפגוש… פח זבל.

עם ר' מאיר ידע שאם הוא לא ימצא את השעון בהר האשפה ביום שני, ייתפס בעיני כולם כטרדן מן הסוג הגרוע ביותר. אחרי הכל, ללכת ולהרים את כל מערכת בשביל כלום זה יהיה ביזיון שהוא לא יוכל לסבול, וכדי ביזיון וקצף.

שפתותיו של ר' מאיר לא הפסיקו ללחוש תפילה ותחינה שיזכה למצוא את השעון בזכות הצדקה לעניי ארץ ישראל. במחשבה שניה הבחין ר' מאיר בעובדה שיש משהו מיוחד ומרגיע בתרומה לעניים. אף אם לא ימצא את השעון המיוחל, הרי שלפחות מישהו בכל זאת הרויח מזה, הלא יש יהודים בארץ ישראל שהיקף דאגותיהם אולי אינם כוללות איבוד שעוני יוקרה, אבל מצוקתם היא קיומית, אין להם מה לאכול והם שרויים במחסור תמידי, אותם יהודים כבר נהנים מן התרומה, כך שלפחות דבר טוב אחד כבר יצא מכל העניין.

עשרות השניות הפכו לדקות, ואלו, כמה מפליא, הפכו להיות שעות, ואיכשהו כשגם הם חלפו זה הצטרף לימים, ובסופו של דבר מצא את עצמו ר' מאיר ביום שני עושה את דרכו לשדה התעופה כדי לנסות למצוא את האבידה הנכספת.

שני שוטרים המתינו לו וליוו אותו. אחד מהם היה שוטר שחור ששערותיו הלבנות שבצבצו מתחת לקסקט המשטרתי שלו, העידו עליו, שאת רוב שנותיו העביר במשטרה. השוטר השני היה לבן אבל לחלוטין לא סבלן.

בזוית העין קלט ר' מאיר ששני השוטרים יחדיו מסתכלים עליו כעל טרדן כרוני שאין לו בעולמו אלא לחולל מהומות ולעורר בלגאנים.

אחד מהם אפילו שאל אותו באדיבות מעושה: אם הוא תמיד היה כזה היסטרי, ולשם מה כל האנדרלמוסיה הזאת.

עד מהרה הבין ר' מאיר שמאומה לא ייצא מהם, וכי הם מצידם מנסים לסיים את כל העניין במהירות האפשרית. מבחינתם, מוטב היה אם העניין היה מסתיים זה עתה בויתורו וייאושו של ר' מאיר. ואם לאו צריך לראות שהוא יתייאש מה שיותר מהר.

***

מספר אנשי תברואה בעזרת שני טרקטורים החלו לפזר את הפסולת הצבורה במיכל השמור תחת מצלמות האבטחה.

המראה היה סוריאליסטי לחלוטין. בתוך משטח זבל אדיר מימדים ומדיף ריח עז, כמו שרק אשפה שעומדת בשמש ארבעה ימים יכולה להפיק. ובתוכו צועד איש עסקים מכובד, ובורר שקית אחר שקית…

ככל שהטיבו אנשי הסניטציה לפזר את האשפה על פני שטח יותר גדול, כן באותו מידה גבר ייאושו של ר' מאיר עוד בטרם החל לחפש.

הייתה זו באמת משימה בלתי אפשרית.

מחט בערימת שחת היה משל למה שהלך שם. לך תחפש בינות לרבבות שקיות פלסטיק מלאות בשיירי מאכל עבשים את השקית הירוקה שלך, שכדוגמתה וכצורתה עוד מאות שקיות דומות. תוסיף לכך 'מוזיקת' רקע בדמות המהומיו הנרגזים של השוטר הכושי שאולך ומאבד סבלנות במהירות מדהימה.

אולם ר' מאיר לא אמר נואש לגמרי, אם הוא כבר הגיע עד כה, לא זה מה שיעצור אותו, הוא ממשיך הלאה בכל הכוח.

עד מהרה החל ר' מאיר עושה את דרכו בתוך המשטח הגדול כשהוא מתגבר בכל כוחו על תחושת הקבס הסלידה והבחילה העולות במעלה גרונו.

ידיו התחובות בתוך כפפות החלו במלאכת המישוש הקשה. כל שקית הדומה לשקית שלו נמששה ונבדקה עד תומה.

לאחר עשרים דקות של חיפוש עקר, הבין ר' מאיר שאם ברצונו להמשיך כך יהא עליו לבלות כאן כמה ימים.

פניו של השוטר הלבן אדמו כסלק, גם השוטר הכושי רטן וכעס, אילו היה הכושי עוטה על עצמו מעטה עור לבן היו פניו לבטח אדומות בצבע ארגמני עז.

"כמה זמן אתה חושב לבלות פה?" סיננו השניים בשיניים קפוצות.

"תנו לי עוד עשרים דקות" – החל ר' מאיר מתחנן על נפשו.

לאחר עשרים דקות סיזיפיות ביקש ר' מאיר להאריך את האשראי לעוד רבע שעה ולעוד עשר דקות.

שעתיים שלימות, נוראיות, עברו על ר' מאיר בחיפושים אחר השקית האבודה, הריח היה נורא, הריקבון עלה באפו ואיים לבלע את דעתו כליל, ועדיין לא העלה בידו ולא כלום.

***

כשהשוטר ראה את נחישותו של ר' מאיר, החליט לשנות את טון דיבורו הכעוס והבלתי סובלני והחל לדבר על ליבו רכות: "איך תמצא פה בערימה הזאת את השקית, באיזה צבע זה היה? ירוק? נו, תראה יש לך פה יותר מאלף שקיות ירוקות, פזורות על פני שטח ענק".

היאוש חזר לחלחל אל ליבו של ר' מאיר. אך בו ברגע נזכר בתרומתו "וועד הרבנים" ואז נשא תחינה אילמת לבורא העולמים שיפקח את עיניו בזכות הצדקה.

לאחר כמה דקות שינה ר' מאיר את התנוחה של השעתיים האחרונות. מהתכופפות כלפי מטה אל השקפה וצפייה ממעלה.

ר' מאיר מתח את כל חוליות גבו, אימץ את שרירי עיניו עד להתפקע, הניח את פס ידו מעל עיניו וניסה להסתכל.

שקית אחת ירוקה עבה במקצת שנחה לה כמעט בקצה האופק צדה את עיניו. ר' מאיר אץ לעברה, מרים את השקית ו…

שלף ממנה את השעון היוקרתי והממותג בשלימותו…

השוטר הכושי שעקב אחרי תנועותיו של ר' מאיר הפיק שריקת התפעלות והשתאות רמה.

הוא לא האמין למראה עיניו.

התעקש למשש את השעון במו ידיו. וצבט את עצמו פעם ופעמיים כדי להיווכח שאינו שרוי בעיצומו של חלום הזוי…

***

לאחר שהתעשת מעט מהלם ההפתעה, החל השוטר השחור משתולל משמחה. שאגות של גיל פרצו מפיו.

ליבו של ר' מאיר התפקע מרוב הפתעה וגיל… הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה זלגו עיניו דמעות בכמות כזו…

תשמע – אמר השוטר הכושי בעל הסמכות – "אני מעל שלשים שנה במשטרה ובחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. במהלך עבודתי  חוויתי לא מעט דברים קשים. במו עיני ליויתי את הדברים הגרועים ביותר. אולם, דבר כזה לא ראיתי מעודי!!!

"הכל בזכות התפילה לד' והצדקה" –  הסביר לו ר' מאיר.

בעוד המילים על פיו, תוחב ר' מאיר את היד כבדרך אגב אל השקית על מנת לבדוק את שאר התכולה.

בשקית היה ספר…

ספר הקריאה שנתן לו גיסו לפני שיצא מביתו…

מחמת שקיעתו בשיחה – דבר שעלה לו ביוקר –  הוא אפילו לא הספיק לראות את שמו של הספר. עתה הספר נתון בידו, עומד מול עיניו. לראשונה הוא שם לב לשמו של הספר…

צמרמורת של הפתעה חלפה בגוו, בשרו נעשה חידודין חידודין…

על כריכת הספר ריצדו לעיניו המילים "הבטחתי ונושעתי" סיפורי ישועות מכח הצדקה של "וועד הרבנים לענייני צדקה"!!!

"הבטחתי ונושעתי", בדיוק הספר הזה, איזה השגחה פרטית מופלאה!

איזה קידוש ד' נפלא אני יכול לחולל פה עכשיו –  חשב ר' מאיר.

שני השוטרים, השחור והלבן, לא האמינו למראה עיניהם.

"אתם רואים את הספר הזה" – התלהב ר' מאיר – "קוראים לו 'הבטחתי ונושעתי' יש כאן סיפורי ישועות מכח הצדקה"

ר' מאיר ראה שהם בוחנים אותו לבדוק אם ההתרגשות הגדולה לא הזיקה לו או משהו…לפתע הבין שאמנם הוא מכיר זה מכבר את הסיפורים של "ועד הרבנים" אבל הם מעולם לא שמעו על כך. הוא הכריח את עצמו להירגע ולהסביר לנוכחים כפי שמסביר מלמד לדרדקיו; מה זה "צדקה" ומה זה "ועד הרבנים" ואיך מתפללים לישועה בזכות הצדקה. ואיך מתגלגלים סיפורי ישועות לאלפים מאנשים שהיו להם בעיות וצרות שונות ונושעו ע"י התפילה לד' שיושיעם בזכות הצדקה.

לקח להם זמן להבין על מה הוא מדבר בכלל. אבל לאחר שירד להם האסימון הביעו את התפעלותם במגוון דרכים המקובלות אצלם.

לאחר שהבינו במה מדובר, שוב לא הרפו מר' מאיר וביקשוהו שיספר להם לפחות סיפור אחד. ר' מאיר דפדף בספר וחיפש סיפור מתאים. עד שמצא את הסיפור על מפתח הרכב שנעלם בחולות עין גדי, סיפור הדומה להפליא לסיפור שהתרחש למול עיניהם. וכך הפך ר' מאיר לרגע לדרשן נלהב הקורא מתוך הספר ומתרגם לאנגלית בקצב הקריאה.

***

כעת תארו לכם שוב את המחזה:

נהם מטוסים ברקע, ריחות איומים בוקעים ממשטח ענק של אשפה. בתווך יהודי נכבד שכפפות ידיו נוטפות שיירים עבשים, אך גם שעון נוצץ מעליהם, מקריא בפני שוטר כושי וכמה עובדי תברואה סיפורים מתוך הספר "הבטחתי ונושעתי"! אין ספק שלולא הרגע המרעיש והמצחין ועבודתם שהמתינה להם, הם לא היו מניחים לו לפני שהיה מספר להם עוד כמה סיפורים כאלו…