מונית ליד החולה

לפני שבועיים עברנו דירה. עד אז גרנו בדירת חמישה חשרים יפה ומפוארת למדי, ועגשיו החליטו הורי שאנו יכולים לגור גם בדירה פשוטה יותר. למה? אתם שואלים? זה סיפור עצוב, עצוב כמעט כמו העלונים של ועד הרבנים, אלא שברוך ד' תמיד היינו משפחה אמידה ולכן אנחנו יכולים להתמודד לבד עם ההוצאות.
אז אתחיל מההתחלה: שמי נחום, או נחומי בלשון חברי, ואני בן חמש עשרה. לפני שנה, בחול המועד פסח, התכוננו לביקור של אחותי וגיסי עם ילדיהם המתוקים,  ופאתום הסתחררתי. אמא מספרת שכל  הצבע נזל לי מהפנים ועיני שוטטו לכל הכיוונים בלי שליטה. הרגשתי שפני לוהטות וברגע הבא אני קופא מקור, ונפלתי על הרצפה.,
משפחתי נעשתה היסטרית. אמא התחילה לצרוח ואחותי אמרה: תזמינו אמבולנס!" הדלת היתה פתוחה, כי זה קרה בדיוק כשאחותי הגיעה, והשכנה גברת מועלם התקשרה מייד למד"א. אמבולנס הגיע מהר בסירנות ואורות מהבהבים ולקחו אותי לבית החולים.
את כל זה אני מספר לכם כמו שסיפרו לי, כי אני לא זוכר כלום ממה שקרה אז.
יומיים שכבתי בבית החולים בלי להבין למה אני שם ומה קרה לי, והיום השני באו אבא ואמא בפנים רציניות לדבר איתי.
"אתה זוכר את יוחאי?" שאל אבא. לא הבנתי מה הקשר, אבל הנהנתי בראשי. כן . יוחאי גר שני בניינים לידינו ולומד בחיידר הספרדי בשכונה. החיידר שלי נמצא קרוב לחיידר שלו ולפעמים יוצא לנו לחזור ביחד.
"אתה זוכר שיוחאי היה חולה?" שאל אבא שוב. הנהנתי. כולם זוכרים זאת. שתפללנו עליו בשכונה והתארגנו לקריאת תהילים לרפואתו, היתה לו את המחלה, ככה שמעתי שאמרו. תקופה מסוימת נשר לו השיער והוא הלך עם כיפה ענקית לכסות.  וברוך ד', הוא הבריא לגמרי.
אבא הניח יד רכה על כתפי. "המחלה ההיא, שהיתה ליוחאי, קיימת גם אצלך." אמר. "אתה תעבור טיפולים, ובעזרת ד' תבריא בקרוב." העיניים של אבא היו מלאות אמונה, שלא יכולתי לא להאמין לו. ובכל אופן, זה היה מפחיד. ראיתי את אמא בולעת את הדמעות ומשתדלת שלא אבחין בהם.
"כמה זמן זה יכול לקחת?" שאלתי בקול רועד.
"אני לא יודע."ענה אבא בכנות. "זה יכול להיות קצת זמן וגם יכול להיות זמן ארוך מאד. אנחנו נתפלל עליך, נחומי, וגם אתה תתפלל. ובעזרת ד' הכל יהיה בסדר."
 אחר כך בכיתי. האם אני עלול למות? אבא הבטיח שאבריא, אבל אני זוכר שכשיוחאי היה חולה, אמרו החברים בשכונה שיש אנשים שמתים מהמחלה הזו.
כמה ימים אחר כך התחילו לי טיפולים. הייתה  מקבל את החומר בעירוי ואחר כך חוזר הביתה. זה שרף נוראות, והחליש אותי מאד. בקושי יכולתי לקום מו המיטה ורק לעיתי רחוקות הלכתי לחיידר.
כולם ריחמו עלי מאד. החברים באו לבקר והביאו לי ממתקים ודברים טובים, ולי לא היה תיאבון ולא חשק לשום דבר. חילקתי הכל לאחים שלי, ובמיוחד לפנחס, אחי הקרוב אלי בגיל. פנחס הוא בן עשר, שנה מתחתי, ויש ביננו קשר קרוב מאד.
"אתה בטוח לא סתם מתפנק?" שאל אותי פנחס יום אחד. "אני מכיר אותך, אתה יודע להציג מצוין!"
הרגשתי כל כך מסכן באותו זמן, שאפילו לא כעסתי עליו. פשוט הפכתי את הראש לצד השני וניסיתי להתגבר על הכאבים ולישון קצת.
 גמרתי סידרה של טיפולים, ושוב עברתי בדיקות מקיפות. הפעם היו לרופאים בשורות מעודדות בשבילנו. "המחלה בנסיגה משמעותית." אמור להורי. "הטיפולים פועלים את פעולתם וכנראה שנחום לא יצטרך יותר כימותרפיה." החליטו לתת לי הפסקה של שבועיים למונחה, ואז לערוך רק הקרנות, שזה יותר קל מטיפולי כימותרפיה.
בתחילת השנה עליתי לישיבה קטנה. אני יודע שנהגו איתי לפנים משורת הדין בגלל שאני חולה, כי לכאורה הפסדתי הרבה מהחומר החשוב לש סוף השנה ולמרות זאת אף אחד לא עשה לי בעיות.
בכנס של פתיחת השנה שוב היתה החמרה במצבי ונלקחתי לאשפוז בבית החולים. בזמן שכל חברי האזינו בהתרגשות לשיעורו ראשון של הראש ישיבה, אני שכבתי במיטה הלבנה מחובר לאינפוזיה, והרגשתי אומלל מאד.
"אתה עוד תשלים את כל התורה שחסרת." הבטיח לי אבא כשראה עד כמה אני עצוב. "אני בטוח שתהיה תלמיד חכם גדול מאד."
הננהתי וחייכתי קלושות. הלוואי. אם בזכות המחלה אני אהיה צדיק יותר, אולי הכל היה שווה.
יומיים אחר כך השתחררתי, והצטרפתי בחדווה לחברי בישיבה. מאז, לא היתה שוב החמרה והמשכתי בקצת טיפולים מונעים ובעיקר במעקב. כבר הייתי ממש בדרך להיות בריא לגמרי.
ואז, חצי שנה אחרי שגילו לי את המחלה, כשכבר הרגשתי הרבה יותר טוב והלכתי לישיבה כמעט כל יום, התחיל פנחס אחי להתנהג מוזר. הוא התלונן על כאבים ועל עייפות, ויום אחד נקראו הורי אל החיידר לאחר שפנחס התעלף לפתע באמצע השיעור.
זה היה עצוב מאד. (כבר הקדמתי שזה עצוב כמו העלונים.) פנחס נלקח לבית חולים והתברר שגם הוא ל"ע חולה במחלה כמו שלי.
הורי כבר הכירו מקרוב את התהליך וגם פנחס ידע פחות או יותר מה צפוי לו. עצם העובדה שאני הלכתי והתחזקתי היתה פתח של תקווה בתוך הצער והכאב.
האמת, שפנחס לקח את המחלה יותר קשה ממני. כל השיער שלו נשר, בעוד שלי רק נעשה שיער דליל יותר ורוך ד' לא נשר לגמרי, והוא התעלף הרבה. ההורים שלי השקיעו בשנינו המון מאמצים וכסף. אמא עזבה את העבודה כדי להיות יותר איתי ועם פנחס.
"העבודה שלך מכניסה לנו מספיק." שמעתי אותה אומרת לאבא. "מקסימום נמכור אתה דירה הזו ונעבור לבית קטן ופשוט יותר."
וכך היה. הורי פרסמו שהדירה למכירה ומיד כשנמצא קונה הם חיפשו דירה אחרת לקנות. הם התרוצצו הרבה בין מתווכים ודירות שונות המוצעות למכירה. אמא שלי רצתה קומה נמוכה ולאבא שלי היה חשוב כיווני אוויר טובים.
בסוף הם מצאו. דירה באותה עיר, אבל בשכונה אחרת. המעלה היא שהחיידרים ובתי הספר נמצאים בין שתי השכונות, החדשה והישנה, כך שאף אחד מהילדים לא היו צריכים להחליף את מוסדות  הלימודים.
 זו היתה תקופה מבלבלת ומבולגנת. מיד אחרי סוכות ארזנו את כל הבית לתוך קרטונים ותוך כדי התרוצצו אבא ואמא בין פנחס, שהיה מאושפז הרבה פעמים, לביני, שעדיין הייתי נתון תחת מעקב וטיפול מונע שהגידול לא יתפרץ פתאום שוב. זכה היה בלגן שלם. אל מצאנו כלום בבית, ארוחות צהריים קנינו, ואכלנו כל מיני סוגים של מזון מהיר מחוסר ברירה. לפני שבועיים הגיע סוף סוף היום הגדול: משאית ענקית צפצפה מתחת לבניין שלנו, ופועלים זריזים עלו לבית שלנו והחלו לרוקן את תכולתו אל המשאית: כל הרהיטים, המקרר, מכונת הכביסה… מלא מוצרי חשמל, וכמובן הארגזים ובהם כל חפצינו…
 אחר כך נסגרו דלתותיה הגדולות של המשאית, אבא הזמין מונית וכולנו נסענו אחריה לבית החדש.
הלב שלי פרפר בהתרגשות במשך הנסיעה הקצרה. "גם את מתרגשת?" שאלתי את אחותי מרים. "אפשר לומר." הסכימה איתי. הסתכלתי על הנוף המוכר של השכונה שלנו ובליבי נפרדתי ממראות ילדותי האהובים.
באותו יום שעברנו דירה פנחס אחי לא עבר איתנו. הוא היה מאושפז בבית החולים להשגחה. אני לא ממש מבין במצבו הרפואי, אבל אבא אמר לי שהוא מגיב קשה יותר לכימותרפיה וגם המחלה שלו אלימה יותר. ריחמתי עליו מאד, שאנחנו פה מתרגשים יחד מהמעבר והוא נמצא בין הקירות המדכאים של בית החולים.
הדירה החדשה היתה חמודה למדי. מיד כשנכנסנו לקומה השניה ראינו אותה- על הדלת תלה שלטו נחמד של "ברוכים הבאים". "יש פה שכנים טובים, את זה אני כבר רואה מיד" אמר אבא. ובאמת הכרזה השרתה עלינו אווירה נעימה. הבית עצמו היה קטן מעט יותר מהקודם- היו בו ארבעה חדרים, ובאופן כללי הוא היה בנוי יותר בפשטות.
עבודה רבה חיכתה לנו בדירה החדשה. קודם כל המתנו עד שהפועלים יניחו כל רהיט במקומו המתאים, ואחר כך היינו צריכים להכניס הכל לארונות, וזאת ללא עזרתה של אמא, ששהתה עם פנחס בבית החולים.  "מרים, תנסי לסדר מה שאת יכולה." ביקש אבא. "אחר כך אמא תבוא ותארגן את השאר." הבטתי סביבי: בית לא מוכר, מלא ארגזים וקרטונים. מאיפה אפשר להתחיל:? מרים אותי בלעבוסטע והיא ממש לא נבהלה. "נתחיל ממה שמוכר," אמרה לי. "למשל הארון של חדר הילדים. הרי זה אותו ארון, ואנחנו יודעים מה צריך להיות מונח בכל מדף, לא?"
היא הצליחה לרתום אותי למלאכה. הארון הלך והתמלא בבגדים שלנו, מגירות הגרביים, הנעליים… הכל היה מסודר כמו חיילים כאילו ערב פסח עכשיו."אני בטוח שאמא תיהנה." הבטתי בסיפוק במעשה ידינו. "הארון מסודר להפליא!"
כשסיימנו את ארון הבגדים עברה מרים אחותי לארון המשחקים ואני נשכבתי לנוח קצת אחרי המאמץ. בגלל המחלה אני חלש ולא מסוגל להתאמץ יותר מידי. הבטתי בה איך היא מארגנת את המשחקים השונים בארון, ואז החלטתי שדי, נמאס לי. "אני הולך לבקר את פנחס בבית החולים." קמתי ממקומי על המיטה. "בסדר? אמא שם לידו, ואני אספר להם כמה נחמד הבית הזה." מרים הביטה בי לרגע בפקפוק. "יש לך מספיק כוח?" תהתה בקול. "בטח." עניתי בקול חזק. "אל תדאגי, גם את הדרך אני יודע מצוין!"
מרים הביאה לי אתה כרטיסיה מהארנק שלה ואני ירדתי למטה.
רחובות השכונה החדשה קיבלו את פני בשמש קופחת. חם, חם פה כמו בשכונה שלנו. חיפשתי תחנת אוטובוס. היה נדמה לי שראיתי בדרך לכאן, בקצה הרחוב הזה, תחנה. הרחוב שלנו מתעגל, כך שאי אפשר לראות את קצהו מהמקום בו אני עומד.  ואני הלכתי לאורכו. ואכן, בקצה הרחוב נגלתה לפני תחנת אוטובוס עמוסת אדם.
מצאתי לי פינה מוצלת והמתנתי בסבלנות.  עוד מעט האוטובוס מגיע, אחרת לא היו מחכים כאן כל כך הרבה בני אדם. ליתר ביטחון הצצתי שוב בשלט שעל התחנה. כן. קו שמונים ושלוש עובר כאן, ואותו אני צריך כדי ליסוע לבית החולים.
השמש קפחה בעוז ואני ניגבתי אגלי זיעה שהצטברו שוב ושוב על פני. נו, מתי האוטובוס מגיע? כבר התחלתי לאבד את סבלנותי. "סליחה?" פניתי לאיש מבוגר שעמד לידי . "קו שמונים ושלוש עבר?" האיש נפנף בידו,  כנראה ניסה להשיב מעט רוח על פניו. "קו שמונים ושלוש עבר לפני רבע שעה בערך, כך אומרת הנערה הזו," הצביע במקלו לכיוון בלתי מזוהה. "ומאז הוא עוד לא הגיע." "תודה." אמרתי בנימוס.
"אתה מחכה לקו שמונים ושלוש?" שאל אותי אברך צעיר שעמד לידינו שמע את הדו שיח הקצר ביני לזקן. הנהנתי בראשי. "אני חושש שזמני הקו שונו." עדכן האברך. "נראה לי שבשעות הללו יש לו תדירות נמוכה מאד, רק פעם בשעה."      
וואו! רק פעם בשעה, זה אומר שעלי לחכות לו עוד שלושת רבעי שעה בשמש הקופחת הזו! הבטתי בשעוני, סתם כי לא היה לי משהו טוב יותר לעשות, וחישבתי את השעה בה יגיע האוטובוס. יש לי כוח לחכות עד אז?
 איש נוסף התקרב לעברנו, ילד קטן לצידו. "מה אמרת על קו שמונים ושלוש?" שאל את האברך. "אמרתי שהזמנים שונו. אני חושש שהאוטובוס הבא רק בעוד שלושת רבעי שעה."
"אתה בטוח בזאת?" שאל האיש בחוסר אמון.
"כמעט מאה אחוז, ובכל מקרה, אפשר לברר במודיעין., וכבר הוציא האברך פלאפון מכיסו והתקשר למודיעין של החברה.
אני קיוויתי שיתברר שטעה. כבר נורא רציתי לפגוש באמי ובאחי פנחס המסכן, לתאר להם את הדירה ולשתף אותם קצת באווירה החדשה שבבית. ממש לא התאים לי עכשיו לחכות עוד שלושת רבעי שעה.
הסתכלתי בפני האברך בשעה שהאזין לנאמר לו בפלאפון, וניסיתי לקרוא משהו מהבעות פניו. רק כשסיים לדבר  פנה אל קהל האנשים שעמד ממתין לחריצת גזר דין זמני האוטובוס.
"צדקתי, לצערי." אמר האברך והכניס את הפלאפון חזרה לכיסו. "הזמנים אכן שונו, ובשעות האלה מגיע קו שמונים ושלוש רק פעם בשעה."
בלי רציתי, נמלט מפי "אוף" ארוך. לחזור הביתה אין לי חשק, ולחכות שלושת רבעי שעה בשמש- ממש לא מתאים לי. התחלתי לחוש סחרחורת קלה וצימאון.
שאר האנשים בתחנה התלבטו מספר רגעים. ראיתי את הזקן אוסף את סלו ומתחיל לפסוע לכיוון הבניינים הסמוכים, כנראה חוזר הביתה. האברך ניסה לעצור טרמפים. זוג צעיר שעמד בצד ופטפט הי השקוע בשיחה ולא ממש היה אכפת להם לחכות עוד קצת. שמעתי גברת אחת מתקשרת להזמין מונית.
ואני עמדתי והמתנתי. אולי לנס.
תוך חמש דקות עצרה מונית על יד התחנה והגברת נבלעה בתוכה. כשהפליגה המונית והתרחקה- שמתי לב שאני מאוכזב. בתוככי תוכי קיוויתי שהגברת תציע לי להצטרף אליה לנסיעה במונית. הרי היא בין כה וכה משלמת, אז מה אכפת לה?
אחרי שהמונית הזו נסעה, עצרה עוד מונית והאברך הצעיר עלה עליה, כנראה התייאש מלעצור טרמפים. ואני עדיין בתחנה, עם הזוג המפטפט לו בצד.
הסתובבתי סביב עצמי, חושב מה לעשות. אין לי כסף למונית, לקחתי איתי רק כרטיסיה. גם פלאפון אין לי, ואיני יכול להתקשר הביתה ולבקש שישלחו לי כסף עם אחד הקטנים. נו, אז מה, אחכה פה עד בוש?
ואז נקטתי בתכסיס שכבר עזר לי לא פעם, וחברי טוענים שגם הם משתמשים בו לעיתים קרובות ומצליחים: החלטתי בליבי, שאתרום בעזרת ד' סכום כסף לועד הרבנים, ובזכותה צדקה אצליח להגיע במהירות לבית החולים.
 והמשכתי לחכות. ממתין לראות מהיכן תגיע הישועה, שלא היה לי ספק שאכן בוא תבוא.
 בשעון שלי כבר היתה השעה שלוש ועשרים, שזה אומר שאני מחכה בתחנה כעמט עשרים דקות. הרבה מכוניות חלפו על פני, אבל אני לא מהסוג שעוצר טרמפים והאפשרות הזו אפילו לא עלתה על דעתי.
 בשלוש עשרים ושתיים התקדם הזוג הצעיר לשפת המדרכה והבעל חייג בטלפון הנייד. לא התכוונתי להאזין, אבל הוא דיבר בקול ושמעתי אותו מזמין גם כן מונית. "הא, תוך שתי דקות" הוא שאל. אחר כך סגר את הפלאפון ופנה לאשתו. "תוך שתי דקות יש לנו מונית." ושניהם נאנחו בהקלה.
הייתי סקרן לדעת אם שתי דקות של תחנת מוניות זה אכן שתי דקות. והופתעתיי. לא חלפו שתיים וחצי דקות, ומונית הופיעה בקצה הרחוב.
"זו המונית שלנו." אמר האיש ושניהם התקדמו לכיוון ממנו הופיע ההמונית. ופתאום הם הבחינו בי, כאילו לא ראו אותי מקודם. "הי, לאן אתה צריך להגיע?" שאל האיש. "אתה גם מחכה לקו שמונים ושלוש, לא?"
הנהנתי בראשי, "נו, אזל אן אתה צריך?" שאל אותי שוב. "לבית החולים." אמרתי לו. הוא הביט שניה על אשתו והמהם. "אה… אנחנו מגיעים די קרוב לשם, לאיזור משרדי הממשלה."
"איזור משרדי הממשלה?" ניסיתי להיזכר. "אני לא מכיר מקום כזה."
"ז הממש מרחק קצר מבית החולים." התערבה האישה. "כדאי לך להצטרף אלינו, אל תחכה בשמש."
התלבטתי. גם מרחק קצר אין לי כוח לפסוע ברגל, ואני גם לא מכיר את האיזור. "אני לא ידע איך להגיע ברגל לבית החולים." אמרתי. "אני סתם עלול להסתבך."
"זה ממש פשוט." לא וויתר האיש. "אתה הולך לאורך הרחוב של משרדי הממשלה, זה רחוב ארוך מאד, ובצומת המרומזרת אתה פונה שמאלה. גם ברחוב הזה אתה הולך איזה עשר דקות, עד שתראה את ביתה חולים לימינך."
"סך הכל רבע שעה של הליכה ואתה מגיע למחוז חפצך." הוסיפה האשה.
ואני כבר ידעתי שאסרב להצעתם הנדיבה. הערכתי מאד את טוב ליבם, אבל לא יכולתי לבוא איתם, מעצם העובדה שרבע שעה הליכה היא מעבר לכוחותי. אני לא אוכל ללכת כל כך הרבה במצבי הגופני הירוד.
נהג המונית צפר להם, חסר סבלנות. "אתם באים?" שאל ברוגז, "או שאני נוסע? אני ממהר!"
"אנחנו מיד נכנסים, אתה צודק." פתח האיש את דלת המונית. "נו, אז אתה בא איתנו?" שאל- קבע והורה לי בתנועת יש להיכנס למושב הקדמי על יד הנהג.
"אני מודה לכם מאד," אמרתי בתחושה של הכרת הטוב, "אבל זה רחוק לי מידי, ואני מעדיף לחכות לאוטובוס. תזכו למצוות!"
לת המונית נסגרה והרכב הפליג לדרכו, תוך שהאיש מנופף לילשולו מהחלון. איזה אדם נחמד, חשבתי בליבי.
ומה אני עושה עכשיו? אמרתי להם שאני מעדיף לחכות לאוטובוס, אבל בעצם אין לי כוח להמתין בשמש הזו. אני מחלכה לישועת ד' שתישלח לי בזכות ועד הרבנים.
נותרתי לבד בתחנה, מביט אל האופק. מהיכן יצמח הרכב שיביא אותי לבית החולים? הסתכלתי על הכביש, ימינה ושמאלה, וחשבתי על הפסוק של דוד המלך: "מאין יבוא עזרי" מאין- אתה לא יודע מהיכן, והקב"ה ישלח לך בדרך הכי טובה.
דקה אחרי שעזבה המונית עם הזוג הצעיר- עברה ליד התחנה מונית אחרת. בשלב זה בהיתי בשעמום בענן קטן ששייט בשמים ולא התעמקתי במה שקור המולי, ופתאום- צפירות מוכנית ניערו אותי משרעפי.
 המונית, שכבר  נסעה מרחק של כמה מטרים מהתחנה, עצרה עכשיו ופנתה אחורה, נוסעת ברוורס עד אלי, ונעצרת על ידי. מתוך המונית מציצים אלי פרצופיהם של חלק מבני משפחתי: אבא, מרים אחותי ואח נוסף.
"נחומי, אתה עדיין כאן?" התפלא המרים.
"כן," השבתי לה בשעה שאני פותח את הדלת האחורית ונכנס לרכב. "הזמנים של קו שמונים ושלוש שונו, ובמכקום זה, שלח ד' אותכם במונית, בזכות ועד הרבנים."
"גם אתה חסיד של ועד הרבנים?" אמר אבא בקול חמור ושמענו את החיוך שהוא מחביא מתחת לשפמו. "זה בסדר, אני מסכים איתך." וכולנו צחקנו.