מאורסים, מסיפורי עמוקה תשע"ד
כמו שעון חתנים שוויצרי
גלגלי מזוודות מרעישים על רצפת המסדרון, בחורים מניפים תיקים ויוצאים אל השמש האביבית שבחוץ. במשרד מסדר ר' צבי עניינים אחרונים. "עוד דבר אחד." הוא מבקש מהמזכיר, מנמיך את קולו ולוחש משהו. המזכיר מתקתק במחשב. הנה. הוא נותן פקודת 'הדפס' ודף נפלט מהמדפסת.
בבוקר יום ב' של חול המועד פסח נצבע הריבוע שלצד דלת הבניין בססגוניות של עלוני ועד הרבנים. ר' צבי שש אליהם, נוטל אחד ומתחיל לקרוא על יד תיבות הדואר.
בבית הוא מחפש את הדף ההוא, רשימת שמות תלמידיו היקרים ופרטיהם. שם האב, שם האם. תאריך לידה. שיעור מצוין מכל הבחינות אבל משום מה 'תקוע' בשידוכים. הוא מחליט ללכת לפי הגילאים. קודם כל המבוגר ביותר, ואחר כך הבאים בתור. חמישה בחורים לחצי שנה הקרובה.
"יש לי בקשה מיוחדת." הוא אומר למוקדן ב-1800 הידוע. "אני מעוניין להחליף את השם לתפילה כל ארבעים יום."
המוקדן עונה שאין בעיה, רק תעדכן אותנו ונחליף. "מה השם הראשון?"
"יוסף בן רבקה."
*
אוי, איזה רעש! ר' צבי מציץ לחדר האוכל ובקושי יכול להבחין במשהו מתוך ההמולה. "הלכו להביא אותו." הוא שומע את מרדכי הג'ינג'י מודיע בקול. "שתי דקות ואנחנו מתחילים."
מתחילים מה?
ר' צבי כובש את סקרנותו. הבחורים שלו אחראיים ושקולים מספיק. הוא יורד למטה, ממשיך במדרגות הכניסה ואז רואה 'אותו'.
"שלום הרב!" יוסי נפגש בו, מלווה בחברים שהולכים לצידו כמו שומרי ראש. "מגיע לי מזל טוב! אתמול סגרתי ווארט."
ר' צבי ננטע על מקומו. בקושי מצליח לזוז וללחוץ את היד המושטת. יוסי! יוסף בן רבקה! ומחר מסתיימים הארבעים יום 'שלו'…
צירוף מקרים מדהים, או נס גלוי?
*
"ישראל מאיר בן יהודית." מבקש ר' צבי. "הבחור הקודם התארס, ברוך השם. עכשיו תורו." השליחים בעמוקה מקבלים את השם החדש.
שבועיים אחר כך מתקשרים לברר אצלו על בחור. "ישראל מאיר שטיין." מציין המברר האלמוני. שבועיים אחר כך הוא מקבל עוד טלפון. "אנחנו חוגגים ווארט ואירוסין ביחד," קולו של ישראל מאיר מאושר. "לכן אני מזמין את הרב כבר עכשיו. מחר, יום שני, באולם שעל יד בית הכנסת 'היכל התורה'."
ר' צבי מחכה עם השיחה עד לאחרי התנאים. הוא רוצה להיות בטוח שהשמחה שרירה וקיימת. רק מאוחר הוא מבקש להחליף את השם בעמוקה: תורו של אפרים בן טובה גיטל.
*
עשר דקות של התלבטות הוכרעו בשיחה. הוא סימן לאפרים שיחכה לו בחוץ, סגר את הספרים ומיהר אחריו.
"נעדרת אתמול מהשיעור." מציין ר' צבי. אפרים מהנהן. "וגם ביום ראשון, אני טועה?" אפרים שוב מהנהן. "הרב מבין… אני… יש איזו הצעה על הפרק."
"מובן, ודאי." הוא לא התכוון להביך את הבחור העדין שלפניו. "רק רציתי להגיד משהו קטן." הוא מספר לו על התפילה של ועד הרבנים בעמוקה. יוסי שהתארס הראשון, ובעוד שלושה שבועות תתקיים בשעה טובה החתונה. ישראל מאיר שגם הוא ברוך השם מתכונן בשמחה לנישואיו. "עוד אין לנו 'חזקה'." הוא מציין בחיוך. "רק תדע שהשליחים של ועד הרבנים מתפללים עליך בעמוקה, ואני מקווה שהמזל טוב השלישי יהיה שלך."
סומק פורח בלחייו של אפרים. "תודה…"
ערב לפני תשעה באב נפרסות העוגות בבית הכלה. גם אפרים התארס בזכות ועד הרבנים.
*
הסיפור הזה באמת נשמע כמו פנטזיה, אבל כך הוא קרה במציאות. מניסן עד תשרי, חמישה בחורים בזה אחר זה, שתפילת ועד הרבנים בעמוקה קרעה להם את הים.
במקום אפרים נמסר שמו של יעקב בן אביגיל. זה היה בין הזמנים, ואת הידיעה המשמחת קיבל ר' צבי באיחור של כמה ימים, כשכבר נכנסו שוב לזמן אלול. גם יענקי חתן, חסדי השם.
התפילות הנוראות עולות מהיכל הישיבה, ובעמוקה מתפללים ברגש על סיני בן ברכה, הבחור הבא בתור שמתארס תוך כמה שבועות, כמעט כמובן מאליו. עכשיו ר' צבי כבר לא מתפלא מהישועה הספציפית הזו. הוא נפעם ממשהו גדול הרבה יותר: מגילוי שכינה המוחשי שרואים בזכות ועד הרבנים.
* * *
למסירת שמות לתפילה בעמוקה לחצו כאן
זו המודעה שלו
"שיכניסו קמחא דפסחא!" דמותו הגבוהה של העורך השבועון המקומית מתזזת בין שני הגרפיקאים למזכיר ולטלפונים הרבים, ותוך כדי שהוא עובר על העיתון הוא גם נואם למישהו בלהט. "נתנו להם מודעה אחת בתרומה, באמת, מכל הלב. אני חושב שזו המחויבות שלנו כלפי הציבור. אבל למה שמו עמוקה? קמחא דפסחא יותר חשוב, לא?"
עורך המשנה מנסה להרגיע. "לא בטוח, בנצי. לא בטוח בכלל. א', בגלל שהתרומות מהתפילות מגיעות לאותם עניים, אז מה אכפת לך אם אנשים נתנו את הכסף בשביל להיוושע. ב', העיתון שלנו מגיע לבתים ממש בערב פסח, ומסתמא אנשים יקראו אותו בחג או בחול המועד. מודעה על תפילת עמוקה בשביעי של פסח תהיה יותר רלוונטית."
בנצי, העורך הראשי, מתיישב על הכסא המשרדי ומחליק איתו לכיוון המחשב. "נו, טוב, אולי אתה צודק. אבל תגיע כבר, דוד. תהיה כאן תוך חצי שעה, אחרת אני לא יודע איך נגיע לסוף השבוע הזה."
ערב חג, וכל מערכות העיתונים עובדות בקצב מטורף. גם המערכת הקטנה שלהם, שמוציאה לאור שבועון מקומי, מואצת להילוך גבוה בימים הללו.
*
בליל הסדר נבלם המרוץ של ערב פסח בעל כורחו. בנצי יושב בראש השולחן החגיגי, הילדים בבגדים חדשים וכולם הדורים כיאה וכיאות. מתחילים קדש, ורחץ… עד אפיקומן הכל דופק. ב'שפוך חמתך' נשלחת שירי לפתוח את הדלת לאליהו הנביא. "ולחתן!" מדגישה אמה. "עד שנה הבאה את נשואה, בעזרת השם!"
שירי נושכת את שפתיה, מתאפקת לא לשלוח מבט מתריס. אוף אוף אוף. למה מזכירים לה עכשיו את הנושא המעצבן הזה? בחג הפסח היא רוצה חופש- כך הודיעה להוריה. לא הצעות, לא בירורים, בטח לא פגישות. מספיקות לה השנתיים המורטות שעברה. מותר קצת לנוח.
היא חוזרת לשולחן במצב רוח עכור, ולבנצי מגרדת איזה ציפור קטנה בראש. הוא לא מצליח להיזכר. מה מטריד אותו? מה?
*
"אל תציע לי כלום עכשיו. אני מבקש מאד. רק אחרי פסח." לבנצי לא נעים מגיסו שבא עם הצעה נלהבת ונדהם מהיחס הצונן, אבל פניה העגומות של ביתו בליל הסדר לא עוזבות אותו. לפחות את הבקשה הקטנה הזו שלה הוא יכול למלא: להרפות עד אחרי פסח מנושא השידוכים.
"אתה לא שומע שידוכים, אז לפחות תתרום לעמוקה." הוא מפליט אמירה קצת פגועה. ורק אחר כך, כשבנצי נתקל במודעת רחוב זהה למודעה הקטנה שבעיתון שלו והמילה 'עמוקה' שוב קופצת שם, הוא נזכר מה מנדנד לו מאז. קריעת ים סוף בעמוקה. התפילה של ועד הרבנים, ובכורתו שמחכה בבית. אולי זה משמים- חושב בנצי בשקט. הוא מתקשר, תורם ומעביר את השם של שירי. גם אם לא יועיל- בטוח לא יזיק.
*
הילדים יצאו עם נחמי לגינה, לאכול לחמניות רחוק מכלי הפסח האחרונים שטרם הועלו ואמא מנצלת את רגעי השקט. "נגמר החופש." היא אומרת תוך כדי הערמת סירים פסחיים אל הארון העליון. שירי מתקשחת. הצעה, הא? "רוצים בטובתך!" נוזפת אמא. שירי מקשיבה לפרטים. "אני מבינה שאין לי ברירה." היא אומרת. אמה נאנחת. היא ספגה כל כך הרבה אכזבות, כל כך הרבה פעמים של התרגשות לפני ומפח נפש אחרי.
היא לא יודעת שהפעם הזו היא אחרת. היא לא יודעת שהשם שלה עלה לפני השם בחצות ליל שביעי של פסח, היא לא מודעת לצדקה הענקית שנרשמה לזכותה, ולתפילה הגדולה, והים שעתיד להיבקע בכל שנה ושנה…
פגישה ראשונה עוברת, חלק. פגישה שנייה. שירי מרוצה, ופרפרי התרגשות חומקים בלי רשות… תוך שבוע מהתפילה, במהירות מסחררת ולפני שהיא מספיקה לקלוט בכלל מה קורה – בנצי מארח את חתנו הראשון בסלון, שירי מקבלת חיבוק 'מזל טוב' משויגער עתידית והמוני חברות שבאות נלהבות וממלאות את החדר במלל נרגש.
*
"מדבר בנצי ממערכת 'חדש אצלנו'. אנחנו נותנים מידי פעם פרסומת בתרומה לועד הרבנים. תרמתי לתפילת ועד הרבנים בעמוקה, ותוך שבוע בתי הבכורה התארסה."
"מזל טוב! בשעה טובה!" שמואל רגיל לטלפונים הללו בתקופה שאחרי פסח. המוקד מוצף בבשורות טובות, והחגיגיות שולטת בין כותלי ועד הרבנים שבהחלט נוטלים חלק משמעותי בשמחה.
"אני רוצה להכניס את הילד הבא לתפילה." בנצי מציין את שמו של יהודה שלו, שחגג עכשיו עשרים ואחת. למה לחכות לעיכוב? לא עדיף להחליק את הדרך מראש?
"רשמתי." מעדכן שמואל. "תזכו למצוות, ובשורות טובות!"
***
למסירת שמות לתפילה בעמוקה לחצו כאן
אחישנה
המגהץ מחליק על החולצות הבוהקות של הבנים. על הכסא בצד ערימה חגיגית ממתינה לתורה, וידיה הזריזות של שיפי מטפחות במהירות ערימה נאה של בגדים מגוהצים.
"כל הכבוד, שיפי." אמא יוצאת מהמטבח. "אני מקווה שהבגדים החדשים מליל הסדר יהיו טובים לקטנים גם לאירוסין של שלוימי. הלוואי שיתארס עד תשרי…"
בעיניה של שיפי נדלק זיק שובב. "למה עד תשרי? אני מקווה שהוא יסגור ווארט עד היומולדת שלי!"
"הלוואי, חמדתי. אל תשכחי שאת חוגגת עשרים בעוד שבועיים וחצי, וכרגע אין לשלוימי שום הצעה באופק. זו לא משאלה כל כך מציאותית."
"ובכל אופן." ציפי מתעקשת. "מה אכפת לך לקוות?"
"לא אכפת לי…" אמא חוזרת למטבח נאנחת, וציפי מחייכת לעצמה. רק היא יודעת על ההחלטה שלה הבוקר. היא הבטיחה שאם שלוימי אחיה מתארס עד י"ד אייר ו'מפנה' לה את הדרך, היא תורמת לועד הרבנים. האמת שגם היא הסתפקה בתחילה אם לנקוב באולטימטום קצר כל כך. אולי עדיף לבקש שהשידוך יגיע עד שבועות? לאחר מחשבה נוספת הגיעה למסקנה שחבל. ד' גדול, כח הצדקה גדול, למה שהישועה לא תקרב?
אמא יוצאת עם האלחוטי למרפסת ומדברת בטון דיסקרטי, ובת התשע לוחשת לציפי ש'כנראה יש לשלוימי פגישה מחר.' "איך את יודעת?" "אני יודעת." חותמת עדינה בלי לפרש וציפי צוחקת. הקטנים האלה… הם מריחים הכל.
זה עדיין בין הזמנים, ואת העניבה החגיגית עונב שלוימי בבית. ציפי מתאפקת להשים עצמה כלא רואה ולתת את מרחב הפרטיות הנדרש, ורק אבא מלווה אותו עד למטה ונפרד ממנו בלחיצת יד איתנה.
ההבטחה שלי… ציפי בולעת חיוך צופן סוד. הנה, למרות תקופת היובש שחוו לאחרונה- הגיעה הצעה והיא מתקדמת יפה דווקא.
העניין מתקדם נהדר. מסחרר אפילו. הכל מיושר, שני הצדדים מרוצים, כאילו בא איזה קסם והחליק בשנייה את כל העיכובים והמהמורות שחלו על שידוכיו של שלוימי. שבוע לפני יום ההולדת של ציפי, שלוימי סוגר ווארט. הבגדים החדשים מפסח ודאי מתאימים על כולם…
"איך ידעת?" אמא קורנת מאושר, לא מכילה את עוצמת הבשורה. הם מארסים בן! ציפי צוחקת צחוק משוחרר. "זה ועד הרבנים…" היא אומרת, וחיוכה הזוהר כבר לא מסתיר כלום. "אני הבטחתי תרומה אם הוא יתארס עד היומולדת שלי. עכשיו רק צריך לתרום שוב, כדי שגם אני אהיה כלה בקרוב…"
