ישועה טבריינית שהגיעה מצפת

לפעמים האסון שניתח על המשפחה הוא כל כך פתאומי וכל כך עוצמתי עד שהלב נשאב אל תוך הצרה, וכל היישות מתמלאת ברופאים ובדיקות, בזריקות וטיפולים, עד שלא נותר מקום לעשות את הדבר המתבקש ביותר. מזל שיש אנשים טובים שיעשו את זה בשבילך.

רוח חרפית עזה נשבה מפאת מערב, גלשה במורד ההרים והניעה את צמרות הדקלים הטבריינים המפורסמים. כפותיהם התנועעו בעוז והשמיעו קול אוושה כמלחשים זה עם זה. הכנרת הרימה גלים, נרגשת. מימיה ענו שירה לעומת שריקות הרוח ושיחות הדקלים. שמש כתמתמה החלה מעריבה וצבעה את המים בגווני שלהבת. פה ושם עלו מן המים אחרוני הטובלים.

הוי, כנרת כנרת! הן בך טבלו שרפי עליון, קדושי עולם תנאים ואמוראים! הן אל מול גלייך הרוגעים ישבו רבי יוחנן וריש לקיש, רבי אמי ורבי אסי ורבי זירא, ועסקו בתורה. אף כאן לא הרחק מחופך התחבר התלמוד הירושלמי! הוי כנרת, "ימה של טבריה", הן לא הרבה יותר משתי מאות שנים חלפו מאז טבלו בך וקידשו עצמם בסילודין רבותינו הקדושים תלמידי הבעש"ט, רבינו מנדל מויטבסק, רבינו אברהם מקאליסק, המה ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם! – – –

החמה הלכה והעריבה בפאתי ים. ויריעות נוספות של שבת נפרשו על הכנרת. היא, הכנרת, הן שלחה מנות אל בתים רבים כל כך לכבוד שבת קודש! דגיה המפורסמים שאך היום ותמול שלשום שטו בה להנאתם, יעלו עוד מעט קט על שולחנות השבת, אפויים, מבושלים או מטוגנים. להתענג בתענוגים, ברבורים ושליו ודגים.

הדקלים הגבירו נענועים ואוושתם גברה. אבני הבזלת של העתיקים שבבתים נצבעו כתום  שקיעה. נוטפי פאות וזקן אחרונים האיצו הילוכם, אוחזים במגבת שעל כתפם לבל תשמט ארצה. מבעד לחלונות רבים, מקומרים ושאינם כאלה, כבר בהקו הנרות.

באה שבת, באה מנוחה. שבת המלכה פרשה כנפיה על טבריה. "לכה דודי לקראת כלה" יפלחו קולות זמרה מבעד לאשנב אחד מבתי המדרש בעוד בחברו יזדמר לו זמר של "בים בם בום". "שובי שובי השולמית" ינסר קולו הצלול והמתוק של ילד חמד רך בחללו של ההיכל וצליליו ימסכו לריח שמנים טובים העומדים בצנצנות, ובניחוח ענפי הדסים ונענה ורוזמרין שיענגו את הנשמה היתירה. "כגוונא" ו"במה מדליקין" יתערבו זה בזה, משתפכים אל יריעת הכנרת ההולכת ומאפירה בעוד בשמים ינצנצו אליהם כממתיקי סוד כוכבי זוהר קסומים.

"שלום עליכם מלאכי השרת…" כמה טוב שבאתם. זוכרים שהייתם כאן בעיר, אצל כל הקדושים שגרו כאן כל השנים?! אבל אנחנו יהודים פשוטים, עמך בית ישראל, רק משתדלים לאחוז בשולי גלימתם של קדושי טבריה לדורותיהם. רבי שמעון בר יוחאי טיהר את עיר טבריה, עשה אותה נקיה, ואנחנו "אשרי העם הם לומדיך" נשמור על רוחניותה של העיר. יום השישי ויכולו – – –

סעודת שבת. חלות ריחניות ורוחניות. דגי אמנון טבריינים שרוח של ארץ ישראל שורה עליהם ותבלינים של יהודי ארץ ישראל מבשמים אותם. זמירות שבת. רבונו של עולם, במה זכינו?! אשרינו שהעליתנו מארץ העמים זה זמן לא כביר, אשרינו שהעליתנו לארץ הקודש, ישתבח שמך לעד מלכנו שהבאתנו אל טבריה שטובה ראייתה, מקום תנאים ואמוראים, ושזיכיתנו לשבתות כאלו, נעימות ועריבות, להתענג בתענוגים. ולרוות נחת מילדינו הנחמדים והנעימים, שכך יזכו לגדול לעבודתך יתברך בזכות כל הצדיקים הקבורים כאן, בזכות רבינו מאיר בעל הנס ורבינו משה בן מיימון ורבינו של"ה הקדוש, עליהם השלום.

*

"משה!" אבא פונה לבנו הרך. בסך הכל כבן שנתיים וחצי, ובלי עין הרע כזה חכם – "משה, תספר קצת פרשת השבוע?!"

"משה! מ-ש-ה!" הקול מתבהל קמעא וגם גובר והולך. "מ- – ש – – ה!"

משה לא מגיב. "הוא נרדם או מה קרה?!" מנתרת האם ממקומה על סף היסטריה. אבא מנסה לנער, לטלטל, לקרוא בשמו שוב ושוב.

ואין קול, ואין עונה, ואין קשב. הילד דומם, ההורים זועקים ל"הצלה", האמא מתייפחת מרות – – –

*

ופתאום פלחה יללת סירנה את הדממה השבתית. ופתאום כמו דממו צמרות הדקלים ומזלגות עצרו נקישתם בצלחות וזמירות שבת נתקעו בגרונות מזמריהן. ילד רך וחינני שעד זה עתה שפע שמחת חיים, הובל בדהירה מייללת אל בית החולים הטברייני, "פוריה", כשהוא מוטל כאבן שאין לה הופכין ומחוסר הכרה.

כל חדר מיון שבארץ ישראל בעיצומו של ליל שבת, הרי הוא כמעט שובת ושותק ואין באיו מרובים כשל שאר ימות השבוע. "פוריה" הטברייני שכל ימות השנה הרי הוא מנומנם קמעא – בליל שבת על אחת כמה וכמה. לכאן הובא הילד הקטן שעד לפני שעה קלה תסס וחייך והשתובב ושבה לב כל רואה בחיוניותו והרי הוא כעת מת- חי ואין אחד יודע על מה ולמה.

פתאום נעצר העולם. באחת התהפך עליהם הכל. לא זמירות ותפילות שבת של טבריה וכינרת טהורה כי אם בדיקות ופחדים, אינפוזיות ומחטים, חלוקים לבנים וירוקים וריחות חריפים, תפילות  בלב שבור וחשש, חשש גדול בלב וכמו אבן שיושבת עליו ומאיימת לבקעו.

ואפילו תשובות אין להם, לרופאים.

מתחילה עוד הגיב הילד לכאב מתוך תרדמתו אבל עד מהרה הלך מצבו ונסוג אחורנית. שוב לא הגיב לכלום. רופאי "פוריה" פכרו ידים בייאוש והציעו להעבירו ל"רמב"ם" החיפני, מרכז רפואי בעל שם עולמי עם מומחים גדולים יותר ונסיון רב בהרבה. האמבולנס שדהר מטבריה לחיפה עשה דרכו בדממה. ללא סירנות וללא יללות. לאן יש למהר?! הן העולם כמו שבת והילד איננו איתנו. כעת.

ברמב"ם כמו ב"פוריה" שכב מוישי חסר תנועה. אינו מגיב לכלום. רק נשמתו באפו. מחטים בגדלים שונים נעוצות בגופו ושופעות אל תוכו חומרים מחומרים שונים, כאלו שיש בהם הצלת הנפש ואחיזתה בהאי עלמא. את מזונו גם הוא קיבל דרך צינורית הזונדה. אבל שום דבר לא השתפר. אדרבה, הוא הלך ודעך. לחץ דמו והדופק ירדו פלאים. נשמתו תלויה היתה לו כעת בקצה אפו. הוא הובהל למחלקת "טיפול נמרץ", רצוף מעקבי מוניטורים שלא בישרו טובות.

רק אחרי שבוע נראתה קרן אור קלושה וחוורורית בקצה המנהרה. בדיקת M.R.I. יסודית גילתה את שורש הבעיה. מחלה נדירה ביותר תקפה את הילד. וטיבה של מחלה נוראה זו שהרי נכנסת במוחו של החולה כיתוש זה של טיטוס רשיעא. תוקפת היא את המוח וממלאתו בדלקות ובבצקות ובשאר מרעין בישין שלוואי ויעלו ארוכה, והלוואי והלוואי שלא יותירו חותמם, רחמנא ליצלן, גם אחרי ההחלמה. ולא אמרנו שקרן אור היתה כאן אלא בבחינת הרע במיעוטו, לפי שאין שמחה כהתרת הספיקות. אבל הלוואי שלא יבוא שום אדם מישראל לידי "שמחה" מסוג שכזה, חלילה וחס.

העננה שעל פני הרופאים נתפזרה אך במעט כיון שנודע להם במה המדובר וקיוו למצוא קצה חוט לרפואתו. אבל עדיין לא היתה בשורה בפיהם. "חודש לפחות הוא ישכב כך" – ניבאו שחורות – "רק אחר כך יש סיכוי למשהו. אולי, אז יפקח את עיניו, לא לפני!" החשכה שאפפה את עולמם של הוריו של משה לא התבהרה במאום. הם רצו לראות את הישועה בעיניים. לא לראות את פרח החמד שלהם קמל ונובל מתוך תקוה שאולי, אולי עוד חודש, וגם אז לא ברור כלל ועיקר מה יהיה גורל הילד! – – –

הם לא היו לבד. בני ישראל רחמנים בני רחמנים היו עמם בצרתם ובכאבם. תפילות לרפואתו נישאו בכל מקום. על אחת כמה וכמה במקומות בהם הכירו את המשפחה. בטבריה ובכל ערי הגליל וגם מעבר לים, מקום בו התגוררה המשפחה עד לאחרונה ממש.

*

חביבין ישראל שנותנין לבם ונפשם וממונם בצרותיהם של ישראל חבריהם, וגם בשעה שדחוקים הם בשלהם ואין הפרוטה מצויה תחת ידם. כך עשתה משפחת ח. מצפת. אבי המשפחה הרי הוא אברך ההוגה בתורה תדיר ואין פרנסתו אלא על אותה מילגה צנועה שמקבל הוא מבית תלמודו. והוא יושב באוירה של צפת קרתא קדישתא והוגה בתורה מתוך צמצום, מתוך דחק, ומתוך שמחה עצומה. אושר תמיד נסוך על פניו, לפי שאין לו בעולמו אלא עניינים שברוח ושבטהרה. וכיון ששמעה זוגתו של אברך זה על המקרה הנורא אשר אירע למשה'לה הטברייני החביב, חשבה בדעתה במה תוכל להיות לעזר, ולא נחה דעתה עד שקבלה על עצמה כי אם בתוך שבוע יתעורר הילד, אזי תקמץ מפיה ותחסוך מפתה ותוסיף צמצום על צמצום – ותרים סך של מאה ושמונים ש"ח שהם עשרה פעמים ח"י, כתרומה ל"ועד הרבנים" ואף תפרסם את הסיפור ברבים.

כל המבקש על חבירו והוא צריך לאותו הדבר – קודשא בריך הוא עוזרו ומסייעו. על אחת כמה וכמה במי שמרים מתת ידו לצדקה לצורך ישועתו של חברו והוא צריך לאותו הסכום, שאינו מבעלי הממון, שוודאי הדבר כמעט כי ירצו מעשיו לפני בורא עולם וישלח דברו וירפא את הזקוק לרפואה!

ולא חלפו אלא ימים ספורים מאז קבלה על עצמה מרת ח. לתרום לרפואתו של משה ועדיין לא חלף החודש שעליו דיברו הרופאים או השבוע שקיבלה על עצמה – ויפקח משה את עיניו, ויבכה. ובשעה שהיה בוכה בכי ראשון זה היו הוריו בוכים כנגדו ובכו כל הנוכחים עמם. הוא בוכה בכי טהור של תינוק שלא טעם טעם חטא והמה בוכים בכי של שמחה ושל התרגשות ושל הודאה לה', בכי של מי שטעם טעמה של סכנה, וניצול הימנה.

*

ויפה כחה של צדקה שמגנה ומצלת לאורך ימים. שעוד נסי ניסים ליוו את משה הילד המחלים מאז התעורר ובמהלך תהליך ההחלמה הממושך. פעם אחת היה זה עת התגלה כאילו באקראי כי שני צינורות שהוחדרו לרגלו גרמו לה לבצקת מסוכנת. ובזכות שנתגלה הדבר עת חפצה סבתו להיטיב שמיכתו – ניצלה רגלו. ופעם אחרת היה הדבר כאשר שניה אחרי שהזיזו את מיטתו להובילו לבדיקה – נשמט מוט ברזל שהתרופפה אחיזתו ונפל על המקום שבו היה אך לפני רגע קל ראשו של מוישי.

כללו של דבר, עמדה לו זכות הצדקה שהרימה משפחה יקרה אחרת לרפואתו והצילתו לחיים טובים וארוכים. ומשכך – קיימה מרת ח. הצפתית את מה שקיבלה על עצמה והרי הסיפור כאן לפניכם!

 

 

הצטרפו למשפחת תורמי ועד הרבנים ותזכו גם אתם לראות ניסים גלויים, הבטחתי ונושעתי