והערבי חזר בתשובה

מזוודה גדולה. תיק צד. בקבוק מים. פירות לדרך. סוכריות לעידוד. הנה הם יוצאים סוף סוף. "כולם מוכנים?" מירה בלחץ.

גם עגלה וגם מזוודה… מסורבל, וכבר נעשה מאוחר. הצלמת ביקשה שיגיעו בתשע חמישים! מונית נעצרת ברמזור לפניהם ומירה, בהחלטה של רגע, מסמנת לה לעצור.

הנהג ערבי. בזמנים רגילים לא היתה עולה על המונית שלו, אבל עכשיו אין זמן! היא מזרזת את הילדים לעלות ומבקשת מהנהג שיצא לעזור לה עם תא מטען. מוציאה את התינוק, מקפלת את העגלה ביד אחת. הנהג מכניס את העגלה והתיק שעליה, דוחס קצת, מניף את המזוודה הגדולה וסוגר. "לאן זה גבירתי?" "רבי טרפון 8. תפעיל מונה בבקשה."

הילדים מרותקים לחלון, איציק, ילדון החלק'ה, נוגע בתלתלים הארוכים שלו הלחים עדיין מהמקלחת. עוד כמה ימים יסעו למירון ושם יגזרו את השיער.

"ארבעים ושתיים שקל." אומר הנהג והמונית עוצרת. הילדים יורדים כשמירה מפשפשת בארנק ומושיטה לו שטר של חמישים. "צריך להוציא את העגלה והמזוודה." היא מזכירה ומקיפה את הרכב לכיוון תא המטען. נו, שהנהג יבוא לעזור! היא לא יכולה להוציא את המזוודה עם תינוק על הידיים!

חריקה קלה נשמעת. בתחילה מירה לא מבינה מה קורה כאן, רגע אחר כך היא פוערת עיניים בתדהמה. "המזוודה! העגלה! נהה- –ג!!!"

הוא נוסע! משתלב בתנועה שעל הכביש! אנשים לידה קולטים מה קורה וצועקים אחריו. "נהג! תעצור! תעצור!!! תעצו- – -ר!!!!"

אין.

הוא כבר נסע. נעלם מעבר לרחוב, מותיר את מירה עם ארבעה ילדים שמחכים להגיע לצלמת ותינוק על הידיים.

היא לא יודעת את נפשה. אנשים מתאספים סביבה, מנסים לתת עצות. מישהו שואל מאיזה חברה היתה המונית והיא מגלה שאינה יודעת. היא נזכרת בפלאפון הנוסף שטמון בתיק העגלה שלקח איתו הנהג הערבי ומחייגת אליו. "אם הנהג רצה לגנוב אין סיבה שיתייחס לצלצולים." מעירה גברת אחת בתבונה. מירה כאילו לא שומעת. זה המוצא היחיד שנשאר לה לאתר איכשהו את הנהג, והיא מחייגת ומחייגת ללא הרף. "צריך להתקשר למשטרה." אומר בחור מהחנות ממול.

באמצע החיוגים הנואשים לפלאפון שבמונית נכנסת שיחה. מירה מציצה בצג – הצלמת! היא מחכה להם. "איפה אתם? חבל על הזמן!" מירה רוצה לבכות. הצלמת מתלוננת על הנזק שנגרם לה, הילדים מאבדים סבלנות, כבר כבד לה התינוק על הידיים אבל העגלה שלו עם התיק שעליה, והכי גרוע – המזוודה! טמונים בתא מטען של נהג ישמעאלי.

היא מתקשרת לבעלה, היסטרית. "בגדי השבת של כל הילדים! נעליים לכולם, גרביים, בגדים יפיפיים שהבאתי להחליף לאיציק בשביל התמונות! בגדים חדשים ויקרים!" הילדים מסתכלים עליה בהלם ומירה מסתובבת ומוחה את הדמעות. "קחי מונית חזרה." הבעל מעשי כמו תמיד. "תשלמי לו כשתגיעי הביתה. אחר כך נראה מה לעשות."

בבית היא שוב מחייגת לפלאפון שאצל הנהג. הילדים מאוכזבים שלא צילמו אותם אפילו תמונה אחת ומירה קצרת רוח. היא מתקשרת ומתקשרת – והערבי לא עונה. וכי למה שיענה?

* * *

"אי אפשר לתאר איזה עוגמת נפש. מאתמול היא מצלצלת לנהג והוא מתעלם. פשוט מתעלם!" אמא של מירה מלאת כאב. "לא נשאר לה בגד אחד לשבת בשביל איציק. היא לקחה משכנה משהו שיהיה לו ללבוש. גם בגדי השבת היפים של שאר הילדים – נמצאים במזוודה שגנב הערבי יימח שמו."

דיתי מאזינה לחמותה בצער. "מסכנה מירה."

הילדים שחוזרים הביתה מהלימודים שומעים את מילותיה האחרונות. "מה קרה לדודה מירה?" דיתי משתפת אותם. הם מצטערים נורא. "צריך להגיד תהילים." אומרת בת השמונה. דיתי מהנהנת. הם מתיישבים על הספה בצהרי יום שישי, וקוראים תהילים שהשם יעזור והערבי יחזיר את הגניבה.

דיתי מביטה על תפילתם התמימה והמתוקה. "אולי נוסיף צדקה לועד הרבנים." היא מציעה. הילדים מתלהבים. כן! אמא! בואי נתקשר עכשיו!

"צריך לשאול את אבא…"

"אז נתרום מהכסף שלנו!" הילדים לא מוותרים. הם מחליטים שכל אחד ייתן עשרה שקלים מכספו הפרטי ומתקשרים מיד לועד הרבנים. "ושהצדיקים יתפללו." מבקשת בת השתים עשרה מהמוקדן של ועד הרבנים.

דיתי מתרגשת מהטוהר היהודי שלהם. רק שלא יתאכזבו… כבר יום וחצי כל המשפחה נסערת ומנסה לטכס עצות איך להשיב את הגזילה. הערבי התנדף בלי להותיר עקבות. צריך נס גלוי בשביל למצוא אותו.

אבל תורמי ועד הרבנים מלומדים בניסים.

"עכשיו השעה שתים עשרה וחצי." אומרת דיתי לילדיה באמונה גדולה. "בואו נראה מה יקרה."

* * *

אליעזר לא מסוגל לראות בצערה של אשתו. הוא כבר הגיש תלונה במשטרה ואמרו שאין הרבה מה לעשות. פניותיו לחברות המוניות בעיר ובערים הסמוכות לא הועילו דבר – אפילו תיאור של הנהג אין בידו, ו'ערבי' סתם הוא תיאור שעונה על הרבה מאד נהגי מוניות.

ובפלאפון, ההוא שנשאר בתיק העגלה, אף אחד לא עונה.

כבר יום וחצי הם מתקשרים. אליעזר תוהה איך הערבי לא יוצא מדעתו מרוב צלצולים. אולי כוון את הפלאפון לשקט… "הלו?" מבטא ערבי כבד.

הוא מוכה לרגע בהלם. אחוז פחד, מנסה לברור במחשבתו את המילים הנכונות. הרי הנהג יכול בכל רגע לנתק ולהיעלם שוב.

"אני מחפש אותך כבר יום וחצי." הוא אומר בסוף בשקט. "למה אתה לא מרים?"

"ישנתי." עונה הערבי. חד וחלק. הוא נרדם, המסכן, למשך כמעט שלושים שעות…

"ומה יהיה עם המזוודה שאני צריך דחוף לשבת?" הוא מעז לנסות. אם הערבי יציע לבוא לכפר שלו לקחת את המזוודה – הוא מוותר על כל הסיפור.

"אה!" הערבי כאילו נזכר פתאום. "אני אחזיר לך הכל… בטח! תבוא בגאולה עכשיו אני מגיע לשם גם."

השיחה מתנתקת. אליעזר מביט במכשיר מסוחרר. אולי זה היה רק חלום?

כבר כמעט אחת… הילדים בבית וברקע הרעש הרגיל של יום שישי. "אני יוצא!" הוא מודיע למירה. לא מספר לה לאן, לא מאמין בעצמו שיצא מזה משהו.

גאולה שוקקת חיים בשעה כזו. ריח של שבת בבתים ובחנויות, ואליעזר מחפש בתוך המהומה מונית ונהג ערבי. בפינת רחוב הוא מוצא אותו. הערבי עומד מחוץ למונית, משקפי שמש מכסים חצי מפניו והוא נראה מתוח. "כאן הדברים שלך." הוא אומר ופותח את תא המטען. "קח."

ואליעזר מוציא. עגלה, תיק של עגלה. מזוודה כבדה. הוא פותח את הרוכסן, מציץ פנימה – בגדים מקופלים מסודרים בערימות. נראה שלא חסר כלום…

"פ'סדר?" שואל הנהג ומתיישב חזרה על יד ההגה. "שבת שלום!" הוא מפליג לדרכו.

בשתיים הגיעה הבשורה לדיתי. "קודם לא האמנתי." חמותה נסערת. "לכן לא התקשרתי לספר לך. אבל עכשיו הכל בידיים שלנו, לא חסר אפילו גרב אחד!"

הילדים עומדים סביבה, מקפצים באושר. זה הם שתרמו לועד הרבנים! "תספרי לסבתא!" הם מבקשים ממנה.

ודיתי מספרת על הילדים המתוקים שהתקשרו לועד הרבנים בשתים עשרה וחצי, ופחות מחצי שעה אחר כך ענה נהג המונית לפלאפון. חמותה מקשיבה. מתרגשת. "ידעתי שאת תעשי מה שצריך… לכן התקשרתי אליך…"