והיא שעמדה
"אוי, לא!!!" קראתי בבעתה, כאילו הצעקה תעזור ותעכב את הבלתי נמנע.
ניסיתי למשוך בבגד בתנועה חדה, להציל את המצב, אך הצליל המתכתי שנמהל בקול פכפוך קל, הבהיר לי כי כבר מאוחר…
לרגע עמדתי חסר אונים, תוהה מה עלי לעשות. גירדתי את פדחתי בייאוש, ונשמתי עמוקות.
אני בבעיה חמורה! חדרה למוחי ההכרה. בזה הרגע צלל אל מעמקי המעיין הזוג היחיד של מפתחות הרכב שלי והותיר אותי חסר אונים. תקוע על אם הדרך, ואין לי מושג מה אעשה ברגע הבא.
*
ערב שבת קודש, ערב שביעי של פסח התשס"ח.
ההכנות לקראת שבת מלכתא ויום טוב, תמו ונשלמו. מה נשתנה יום שישי זה מכל הימים? שבניגוד לימי שישי אחרים בהם אני נוטל חלק נרחב בקניות לשבת – ביום האחרון של חול המועד פסח, הייתי חופשי מהמלאכה. המצות עמדו הכן בארון עוד מערב החג וכך גם שאר המצרכים האחרים אותם הקפדנו לרכוש מבעוד מועד.
סייעתי לרעייתי בהכנות האחרונות, והתכוננתי לצאת ולטבול במקווה כמדי ערב שבת, כשלפתע צץ במוחי רעיון. היום עוד ארוך ואני חופשי לדרכי, אולי אסע לטבול במי המעיין של "מקורות" הממוקם בסמוך לראש העין. הדבר לא ייקח זמן רב, אזכה לטבול ב'מים חיים', שזו טבילה מהודרת ביותר, ובתוך זמן קצר אשוב לביתי.
וממחשבה למעשה. התנעתי את הרכב כשתחושה חגיגית פושטת בעצמותיי. זמזמתי מנגינת חג קצבית ובתוך רבע שעה הגעתי למקום.
כמו בכל חכמה שלאחר מעשה, גם הפעם, עמדתי על טעותי כשכבר היה מאוחר מדי. ירדתי עם המפתחות שהיו בכיס הבגד, היישר אל המעיין. לא שמתי לב לצורה בה אני מחזיק בבגד, כששפת הכיס פונה כלפי מטה, כך שהמפתחות נשרו מהכיס ובשבריר של רגע נעלמו בקרקעית המעיין, ירדו במצולות כמו אבן…
ניסיתי לצלול ולחפש את הצרור האבוד באזור בו הן נשרו מכיסי. שאפתי מלא ראותי אוויר וירדתי אל מתחת לפני המים, שולח את שתי ידי לכל הכיוונים, מנסה לדוג בין אצבעותיי את החפץ שכה נחוץ לי כדי להגיע הביתה.
אפס.
שוב מילאתי את ראותי באוויר וחזרתי על הניסיון. לאחר הפעם השלישית והרביעית שלא מצאתי דבר, התקדמתי מעט, אולי המפתחות הם ממני והלאה. הפסקתי לספור את מספר הניסיונות העקרים בהם צללתי מטה, מבקש למצוא את המפתחות.
אפילו חרס לא העליתי בידי.
אמרתי די דיינו… ועליתי לכיוון הרכב בתחושה קשה של מפח נפש, מנסה לבדוק אולי אוכל לפתוח אותו בכל זאת.
ידעתי שנקלעתי למצב ביש קשה במיוחד. זהו זוג המפתחות היחיד שהיו ברשותי. אמנם החזקתי תמיד בשני זוגות, כאשר האחד שמור היטב בבית והשני תחוב במקום קבוע בכיס, אך בחודש אדר האחרון נעלם זוג מפתחות הרכב ממקומו הקבוע שבמדף.
אפילו בערב פסח במהלכו נהפך ונבדק הבית על קרבו ועל סדקיו, לא עלה בידי למצוא את המפתחות האבודים. תרתי אחריהם בכל פינה אפשרית, סרקתי את הארונות והמדפים סנטימטר אחר סנטימטר, פשפשתי בין חפצים שכוחים ואביזרים שעצם קיומם פרח מזיכרוני – אך המפתחות אינם!
הבטחתי לעצמי אינספור פעמים שבהזדמנות הראשונה אלך לשכפל את המפתחות שנשארו, כדי שלא אתקע חלילה בלי מפתחות, אבל בצוק העיתים והטרדות, כשחמץ ומצה מונחים בראש מעייני ומתחרים על כל בדל רגע פנוי – קשה היה להתייחס לזוג המפתחות החסר. וכמו עוד הרבה דברים דחופים, גם מטלה זו נדחתה ל"אחרי פסח"…
לא היה זה הזמן לייסורי מצפון, וגם מלאכת הפקת הלקחים נדחתה למועד מאוחר יותר. הקב"ה ריחם עלי ומשום מה הטלפון הסלולארי לא נשאר ברכב הנעול. לפחות יכולתי להיעזר בו.
אצבעותיי רצו במהירות על פני המקשים. התחלתי להתקשר לבני משפחה ולחברים בניסיון לאתר פורץ מנעולים, שיבוא למקום ויפרוץ את הרכב, כדי שאוכל לנסוע הביתה.
"תתקשר לאבי האברך הפורץ", המליצו כולם. "הוא מהיר ויעיל, מקצוען ואמין".
שוב האצבעות נוקשות והשפתיים נושאות תפילה. "הגעתם לתא הקולי של…"
אולי לא חייגתי נכון? אני מנסה שוב רק כדי לשמוע שוב את ההודעה שזורה מלח על הפצעים. ומיד לאחר מכן מתקשר בחזרה לאחד החברים שהמליץ עליו.
"יש לי מספר נוסף, אני מקווה שהוא שייך לו", מהמהם החבר ונותן לי מספר טלפון דומה.
כמעט. רעייתו של אבי משיבה ומזעיקה אותו.
"תשמע," אני פותח ללא שהיות, יורה את מילים במהירות, במטרה להבהיר את נחיצות העניין. "אני זקוק לך בדחיפות!!! אני פה תקוע על יד המעיין של מקורות, לא רחוק מראש העין. בעוד כמה זמן תוכל להגיע לכאן ולפרוץ לי את הרכב?"
" בעוד שעתיים, בערך, אם נוח לך…"
"מה?!"
"לצערי, אני נאלץ להשיב פניך ריקם" הבהיר אבי "משום שאני נמצא ברגע זה בטבריה. צר לי, תיאלץ למצוא מישהו אחר. אם היית בסביבה, תאמין לי שהייתי מגיע לעזור לך במהירות. ממש מצטער. שיהיה לך בהצלחה ושבת שלום!"
סגרתי את המכשיר בטריקה מודגשת. רכבי אינו תקוע בפיתולי דרך שכוחה של נוף הגליל, אלא במרכז הארץ, מרחק של למעלה משעתיים נסיעה מאבי הפורץ, כשבעוד שעתיים אני אמור להימצא בעיצומה של תפילת מעריב חגיגית…
תתאושש. אבי אינו הפורץ היחיד ויש עוד כמה בעלי מקצוע באזור שיוכלו להתמודד עם דלת רכב נעולה.
שעה תמימה חלפה בניסיונות סרק להשיג בעל מקצוע שייאות לסייע לי. האחד לא זמין, השני טרוד בבית החולים עם אביו ששבר את רגלו, השלישי מחלץ כעת משפחה שנתקעה בדירה בפתח תקווה, ולא ברור לו אם יספיק להגיע. ובכלל, הוא עצמו רוצה להספיק לטבול במקווה לפני שבת, ולאו דווקא במעיין של מקורות שעל יד ראש העין…
השמש האביבית המשיכה לפנות מזרחה בהתמדה. הקרניים שקודם נמתחו ברצועות של אור על המכונית הנעולה, נסוגו לאחור. רוח קלילה שבישרה על בוא הערב, רפרפה על פני אך לא הצליחה לצנן את להט רוחי.
גלגלי מוחי נעו בקצב, מחשבים מהן האופציות העומדות לרשותי. בזו אחר זו הן נפסלו על הסף. אינני יכול להרשות לעצמי להמשיך ולחפש את המפתחות, שכן אין לדעת עוד כמה זמן ייקח הדבר, השעה מאוחרת והחג מתקרב… מאותה סיבה כבר אין טעם להזמין פורץ בשעה כזו. מה שנותר זה להשאיר את הרכב הנעול כאן, ולנסות לתפוס טרמפ הביתה. אבל איך אפשר להשאיר את הרכב כאן לחסדי הברנשים ששורצים כאן, הם בודאי לא יתקשו לפרוץ את הרכב…
בלית ברירה פסעתי קדימה אל עבר הכביש הראשי, רגלי כבדות וראשי תפוס. הושטתי יד עייפה מניסיונות הסרק לדוג את המפתחות האבודים מתחת למים, מנסה לתפוס טרמפ.
נשאתי מבט אל השמיים התכולים, שנצבעו בגוון ארגמני של טרום שקיעה. עוד שעה וכל האזור ייצבע באפלולית, ואנה אני בא?
"ריבונו של עולם!" קראתי בכל לב, "אנא חלצני מכאן והביאני לשלום אל ביתי בטרם יפרוש החג את כנפיו הטהורות על פני היקום, אני מבטיח שאתרום 180 שקלים ל'וועד הרבנים לענייני צדקה', אם הרכב שאני משאיר כאן לא יינזק ולא ייגנב, ואם אמצא בבית את המפתחות האבודים!"
מכונית משפחתית גדולה האטה על ידי. נהגה האיץ בי להיכנס פנימה. "מן הסתם גם אתה רוצה להגיע לפני שבת ויום טוב הביתה," אמר תוך כדי שהוא משתלב בחזרה בתנועה.
סיפרתי לנהג בעל החסד את שעבר עלי בשעתיים האחרונות.
*
כל השבת ניסיתי להדחיק ממוחי את המחשבות על אודות רכבי העומד באמצע השומקום, קורץ לגנבים העשויים לראות אותו כאובייקט קל לגניבה. הם יכולים להגיע בכל שעה שירצו, לפרוץ את הרכב בקול רעש מבלי לחשוש מפני שכנים, שהשאון יסב את תשומת ליבם למה שמתרחש, ולהסתלק איתו. חברת הביטוח עלולה לטעון שנהגתי ברשלנות פושעת בכך שאבדתי את המפתחות והפקרתי את הרכב באזור כה קל לגניבה. דקות ספורות של נסיעה מהכבישים המובילים אל עבר השומרון, אל אחת ממשחטות הרכבים הגדולות.
מיד במוצאי החג החלטנו, רעייתי ואני, שלמרות שניקינו כל פינה וסדק בערב פסח, והסיכוי למצוא את המפתחות שואפים לאפס, בכל זאת אנו פותחים במסע חיפוש מקיף לאיתור המפתחות, מהמסד ועד הטפחות. עליתי על כיסא ופתחתי ארון עליון.
מרוב הלם לא הצלחתי לדבר. תפסתי אותן בידיים, כאילו רק מגען יבהיר לי שאין מדובר באחיזת עיניים או בחלום בהקיץ. קול שקשוקם הריץ את כל בני הבית, שהריעו "המפתחות!"
כלל לא הייתי צריך להתאמץ ולחפש. נראה היה כאילו המתינו להבטחת הצדקה שלי והציגו את עצמם.
"הארון הזה היה נקי עוד מט"ו בשבט," נזכרה אשתי, "ולכן לא חפשנו בו. אבל איך המפתחות הגיעו דווקא לכאן? זה המקום האחרון שהייתי חולמת למצוא אותם בו! איך? איך?"
"נקים ועדת חקירה מאוחר יותר", אמרתי בחיוך מאושר. "ברוך השם, העיקר שבזכות מצוות הצדקה מצאנו אותם!" צהלתי ושמתי פעמי החוצה.
כל הדרך אל המעיין הלם ליבי בחוזקה. אולי השמחה מוקדמת מדי? והלא מציאת המפתחות אינה ערובה למציאת הרכב! בעשרים ושש השעות האחרונות הוא היה נטוש במקום פרוץ, כאילו מזמין גנבי רכבים המשוטטים באזור, לבוא ולקחת אותו איתם… האם אזכה לחזור הביתה עם הרכב שלי, או שאזדקק שוב לחסדי טרמפים, או שאצעד לאוטובוס המאסף כמו עכשיו…
בעוד דקותיים תהיה לי תשובה.
ניחוחות פריחה עקצצו בקצה אפי. אוויר לילה מטהר שלט בכל. ירח חסר וסביבו נגוהות כוכבים עקבו אחרי רץ קדימה, מנסה לנחש: נמצאת או לא נמצאת?
עוד כמה פסיעות ואני מגיע אל המעיין.
זהו.
מכוניתי נגלתה אלי במלא הדרה, חונה בשלווה כאילו מדובר במדרכת הבית.
מגע המתכת הצונן הבהיר לי שגם זה לא חלום. בדקתי אותה מכל הכיוונים. לא נראה שאי מי ניסה לפרוץ אותה.
דף נייר ורוד התחוב תחת המגב של השמשה הקדמית נע קלות ברוח.
האם מישהו חמד לצון ותקע לי דו"ח כלשהו במקום הזה?
רעיון מופקע מעיקרו. אין זה ייתכן, וגם אם זה יהיה משהו מרגיז, שום דבר לא יעכיר את רוחי, אחרי שראיתי עין בעין את חסד ד', הרגעתי את עצמי.
הנייר רשרש בין האצבעות. אותיות שחורות וחפוזות שורבטו עליו:
בעל רכב יקר!
כפי הנראה, מצאתי במעיין את המפתחות האבודים של מכוניתך.
אם אכן אבדת אותם, תוכל לפנות אלי בטל….
נשמתי עמוקות. לא יכולתי לצייר לעצמי סוף טוב שכזה לסיפור. מעל ומעבר לציפיות הגבוהות שלי…
"תודה רבה, אני כבר מגיע אליך!" הודעתי לתוך פומית הטלפון הנייד, כשאני תוקע בחור המנעול את המפתחות שנמצאו בבית. "בסדר. אציג בפניך את המפתחות הרזרוויים שלי, כך שתוכל לראות שאכן, אני הוא בעל הרכב!"
*
הבית גדוש בהמולה שלאחר הפסח. כלים מודחים ומיובשים, צלחות נערמות, סירים משקשקים, הכל נעטף ונארז לשנה הבאה בירושלים הבנויה. ארונות מתרוקנים לגמרי, מדפים ריקים חושפים ניירות לבנים. חסל סדר שבעת ימי פסח.
הסולם מחכה בצד בסבלנות מברזל שאעלה בין שלביו יחד עם הכלים, לטמון אותם למשך שניים עשר החודשים הקרובים, אבל שום דבר אינו בוער לי. הכלים לא יברחו והמבצע כולו יכול להמתין עוד שעה קלה, עד שאסיים מטלה חיונית יותר.
רוחי עדיין סוערת, הלב הולם מעבר לקצב הרגיל, כולי מלא בהתרגשות שאינה מוכרת לי, אני מוכר בדרך כלל כאדם שכלתן שאינו מונע על ידי דחפים ורגשות.
אני שולף את פנקס השיקים שלי ורושם בקפידה את 180 ש"ח, מתוך שיר ושבח להשי"ת. אחר מוציא נייר ונוטל את העט, מעלה על הכתב את ישועת הקב"ה ואת הנפלאות אשר ראיתי עין בעין, בעקבות התרומה שהבטחתי לועד הרבנים לענייני צדקה.
אכן הבטחתי ונושעתי
