החתן שחזר לחיים

הדלת נפתחת ואמא נכנסת עם שושי, שובל של אושר והתלהבות כלתית נשפכים אחריהן. "השמלה מושלמת, אבא!" מתרגשת שושי. "כמו שחלמתי תמיד! הוי, אבא, לאף אחת מן החברות שלי לא היתה שמלה מיוחדת כזו!"

נחום חופן בזקנו. "המחותן התקשר עכשיו." הוא אומר בכבדות. הכלה זורחת. "נו, השיגו את התזמורת שרצינו?" "לא זה מה שהוא אמר… הוא התקשר להודיע…" הוא מנענע בראשו ימין ושמאל, ימנה ושמאלה לאט לאט. שושי נבהלת. למה אבא מביט בה בכזו צורה? "נו?"

"יענקי נפגע בתאונת דרכים." אומר נחום מהר מהר, לא יודע איך אומרים, מה אומרים. הוא פשוט אומר. "מכונית פגעה בו על יד הישיבה. הוא נמצא כעת בהדסה, מדברים על פגיעת ראש חמורה…"

שושי הכלה המהוללה פותחת עיניים מוכות הלם, מהידיים שלה נשמטות שקיות כבדות מלאות בכל טוב הארץ. היא מפנה את גבה לשני הוריה והולכת לחדר בגו זקוף, דוממת לגמרי.

אמא ממהרת אחריה. "שושי…" היא מלטפת את גווה הרועד של הכלה. שושי יושבת זקופה על קצה המיטה, מבטה מושפל ודמעות גדולות נוטפות אל הרצפה. "שושיל'ה," מלטפת אמא שוב. "הוא יהיה בסדר, אל תדאגי." שושי לא מרימה את ראשה. אבא מופיע בפתח החדר ואמא שולחת בו מבט מתוח. מה באמת המצב?

מחוץ לבית החולים זורחת השמש כרגיל. מאיר יצחק יוצא החוצה סהרורי וממצמץ מול האור החזק. הוא מסתובב חסר מנוחה מפינה לפינה, עומד להתפוצץ מרוב מתח ודאגה.

אולי שעה אחת עברה מאז שעט האמבולנס בצרחות עם יענקי המדמם בתוכו. הוא בקושי הספיק לשהות בחדר טראומה וכבר הועבר לניתוח ראש דחוף. "זה הסיכוי היחיד." אמר לו הרופא שנראה הבכיר מכולם. לא טרחו להסתיר ממנו את הסיכונים. "תתפלל, זה כל מה שאנחנו יכולים להגיד לך." "הבן שלי חתן!" התחנן על נפשו מאיר-יצחק. "נשארו פחות מחודשיים עד החתונה שלו! תעשו משהו!" הצוות הביט בו ברחמים ואף אחד לא אמר עוד מילה כשהתגלגלה המיטה אל תוך חדר ניתוח.

אשתו התקשרה בדיוק שלוש דקות אחרי, היסטרית לגמרי. "איפה הוא? איפה יענקי? הוא חי? תגיד לי את האמת!" הקול שלה היה חנוק מדמעות. "הוא בסדר." מאיר יצחק דיבר באיפוק, מנסה לשדר רוגע כלשהו. "הכניסו אותו עכשיו לניתוח וד' יעזור. רק תהיי רגועה." כמעט הפציר בה. היא פרצה בבכי ודיברה ומאיר יצחק לא הבין מילה מבין היפחות. אחרי כמה רגעים התעשתה. "אני כבר מגיעה. רק אשיג בייביסיטר לקטנים."

מאיר יצחק פוסע במסדרונות בית החולים אל כיוון היציאה המשוער. רק לעזוב רגע את המתח האיום שמקפיא את מוחו ולחשוב בצלילות הדעת. הרי צריך לעשות משהו בשביל יענקי שלו! הרופאים הבהירו לו היטב את השלכותיו האפשריות של ניתוח ראש במקרה כזה: תרדמת ממושכת, פגיעה בזיכרון וביכולת השכלית, פגיעה בעצבים מרכזיים ובתפקוד… הוא חתם על כך בטופס ההסכמה לניתוח ביד רועדת. הוא לא רואה כלום, לא שומע, לא מבחין באנשים שהולכים סביבו והוא כמעט נתקע בהם. הראש שלו מסוחרר לחלוטין.

מחשבותיו קופצות בלי סדר, מתפרצות. צריך להתפלל, להעמיד את כל עולם הישיבות והכוללים על הרגליים, אולי כדאי שנתן אחיו יסע לרשב"י. צריך לשלוח מישהו לגדולי הדור. מתי שעות הקבלה של ר' חיים קניבסקי? הוא חייב להשיג את המספר של הרב פירר או הרב חנניה צ'ולק או… מי יכול לעזור עכשיו?

דמות מוכרת מתבהרת מתוך הטשטוש שעוטף אותו. מאיר יצחק ממקד את ראייתו ומזהה את הרב טוביאס עומד על יד מכונות השתייה האוטומטיות ומשוחח שיחה סוערת בטלפון. איזו סיעתא דשמיא! נימה דקה של רווחה יוצרת סדק במועקה הענקית שחוסמת את חזהו. משמים שלחו אותו לכאן.

מאיר יצחק מפלס דרך בין האנשים וממהר להגיע אליו. "הרב טוביאס?" הוא פונה בשקט ורב ועד הרבנים בשכונתו מסתובב. מאיר יצחק ממשש בכיס חליפתו ומוציא ארבע מאות שקלים. "זה כל מה שיש עלי כרגע." הוא מושיט את השטרות לידיו של הרב טוביאס. "הבן שלי, החתן, נפגע בתאונת דרכים. שועד הרבנים יעביר את השם לגדולי הדור דחוף." קולו נשבר. "הוא בניתוח ראש סבוך עכשיו. החתונה עוד שישה שבועות…" הוא יורה את המשפטים בסערת רגשות, כאילו רק חיכה שיהיה בפני מי לפרוק אותם.

ארשת פניו של הרב טוביאס מביעה השתתפות כנה. "זכות הצדקה לועד הרבנים תעמוד לזכות ולישועה- כך הרי הבטיח מרן הרב אלישיב זצוק"ל." גבאי הועד לוחץ את ידו של מאיר יצחק ומזרים כוחות של אמונה יוקדת. "אם לא לישועה כזו- למה כן התכוון מרן?"

הטלפונים מצלצלים ללא הרף. "די, די!" מנופף הגבאי בידיו. "תפסיקו להרים, הרשימות הללו היו חייבות להיסגר מזמן!" אלא שעוד שיחה נענית ועוד אחת, וכל שיחה היא 'רק שם אחרון שמישהו מבקש דחוף'. "כולם נזכרים בשעת האפס." רוטן הגבאי אבל ניכר עליו שהוא מרוצה מאד. מילא, הוא יטרח קצת מעבר ועני ארץ ישראל יזכו לצדקה נוספת.

שיחת הטלפון האחרונה לא ממש קשורה לסגולת הפרנסה של ג' בשלח. "חתן נפגע בתאונת דרכים. הוא נפגע פגיעה אנושה ועובר ברגעים אלו ניתוח ראש מסוכן. תעבירו את השם לגדולי הדור ולשליחים במקומות הקדושים: יעקב בן טובה."

הרשימות נסגרות סוף סוף. גבאי הועד מרוצים; התוכנית דופקת כשורה. ההבטחה לעם ישראל תקוים במלואה. בדף הראשון, דף שונה מהערימה שתחתיו, מופיע בהדגשה מובלטת שמו של החתן: יעקב בן טובה לרפואה שלמה, וכמה שורות המבהירות את התמונה המזעזעת.

השליח בביתו של מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א מבקש קודם כל ברכה ותפילה עבור החתן. "בזכות הצדקה לועד הרבנים יראו ישועות." אומר ר' חיים שליט"א בחום. "אני בעצמי אבוא להשתתף בחתונה שלו." השומעים נרגשים. הרב הבטיח הבטחה של ממש! "לדחות את תאריך החתונה?" נשאלת השאלה. "לא צריך." פוסק גדול הדור וחוזר: "הצדקה לועד הרבנים תעמוד לו."

גם בביתם של האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שליט"א והרה"ג ר' שמואל אויערבאך שליט"א נשמעים דברים באותה נימה. גדולי הדור מברכים בחום ומרבים בגודל הזכות שעומדת לימינו של החתן.

קירות היכל הישיבה רועדים מזעקות הבחורים. חברי השיעור שלו מתפללים בדמעות ואווירה של יום הדין שוררת בבית המדרש. השמועה הקשה עוברת במהירות בכל הארץ וקהלים קהלים מתכנסים לתפילה עבור החתן יעקב בן טובה.

בחדר ניתוח רכון צוות שלם על ראשו הפתוח של יענקי. מוח מופלא ברא אלוקים והם נוגעים במוח הזה עכשיו בכלים דקיקים ועדינים, מזיזים, מאחים, מנקזים… ברכותיהם של גדולי הדור חופפות על ראשו המנוסר וכמו מכוונות את ידי המנתחים. מאחורי הדלתות עומדים הוריו ומשוועים בחיל ובכיות. תפילות רותחות מכל קצוות הארץ עולות בשבילו אל השמים. מהיכלי הישיבות, ממירון, מקבר רחל, מהכותל המערבי, מהשל"ה הקדוש. ולפני כולן הולכת הצדקה של ועד הרבנים, מפלסת דרך, מפילה את כל המחיצות, בוקעת מסילה משלה עד לכסא הכבוד.

"שושי?" אמא נכנסת לחדרה, מתיישבת מולה ונוטלת את ידה ברוך. שושי עדיין לא עונה. "תקשיבי אלי שושי, את חייבת לשתות משהו. זה לא חסר ליענקי שכלתו תתמוטט גם." שושי מושכת בכתפה אבל אמא לא מתייאשת. "שושינק'ה, אסור לך לדאוג כל כך. ר' חיים קניבסקי הבטיח." "שמה?" שושי מרימה את פרצופה האדום והרטוב. "שזכות הצדקה תעמוד לנו, והוא בעצמו ישתתף בחתונה."

חיוך דקיק שבדקיקים מסתמן על פניה של הכלה. היא נוטלת את כוס המים מאמא ומברכת ברכת 'שהכל'.

"אי אפשר לצפות מתי החולה יתעורר, אבל רק כשזה יקרה נוכל לדעת עד כמה והיכן חומרת הפגיעה." מדגיש הפרופסור. יענקי שכוב בחדר ההתאוששות, פניו העדינות חיוורות וראשו עטוף בתחבושת ענקית. טובה יושבת על יד בנה וסופרת יום אחד מאז הניתוח הגורלי. יום אחד מתוח בעוצמת לחץ שלא חוו כל חייהם. "יענקי, יענקי." היא חוזרת על השם האהוב שוב ושוב, לוחשת לו מילים טובות, מדברת אליו. "רצית להשוות בין דגמים שונים של ש"ס, נכון? בשביל זה יצאת אתמול מהישיבה. אתה זוכר? החתונה מתקרבת מאד." היא מדברת אל עיניו הרדומות ומרגישה איוולת לגמרי.

היא יוצאת ומזמינה מעלית אל לובי הכניסה, לחכות שם למאיר יצחק שיבוא להחליף אותה. היא מחמיצה את הרגע בו יענקי פותח עיניים ושואל איך הגיע לכאן, לא רואה את האחיות מתגודדות סביבו בתדהמה ואת הרופא התורן שממהר לבדוק אם הן לא מדמיינות דמיונות חסרי שחר. כשמאיר יצחק נכנס עם הבשורה שהגיע אליו בנייד חצי דקה קודם, הם עולים שניהם, נרגשים ולא מאמינים. יענקי מחכה להם, חלוש חלוש, עיניו פקוחות רק במעט. "אני ברוך ד' בסדר." הוא אומר בשקט. המילים נעתקות מפיהם. בשעה כזו רק הלב מדבר את דברו.

שבוע אחר כך חותם מנהל המחלקה על מכתב שחרור. "אני לא מאמין בצדקה." הוא אומר ליענקי החיוור עדיין. "אבל מה שכן- אתה הראשון שמגיע לכאן במצב אנוש ויוצא בכזו מהירות לשיקום." "אז אתה מאמין או לא מאמין?" שואל יענקי בחיוך. ראש המחלקה מכווץ את גבותיו. "אתה נס מהלך." הוא דופק על שכמו. "הרבה הצלחות לך, ומזל טוב!"

כמות אינסופית של הזמנות מפוזרת על השולחן בסלון. ביד של שושי רשימה ארוכה של חברות, בנות דודות ושכנות והיא שמחה על כל שם שמסומן בוי כחול על ידו. "לא רואים את הסוף לכתיבת ההקדשות!" היא רוטנת כמו לעצמה. אמא שומעת. "שושי?" היא שואלת בחיוך סונט. אלפי ניצוצות זוהרים מעל הכלה. היא נוטלת את אחת ההזמנות ועוברת על הכתוב. משום מה הפרט שהכי מרגש אותה הוא דווקא התאריך. יענקי חתנה בשיקום בהר הצופים, מצבו הולך ומשתפר בקצב מפליא והחתונה, בעזרת הבורא יתברך, תתקיים במועד שנקבע. שושי מעבירה אצבע מלטפת על האותיות. 'כ"א אדר'- כך כתוב בכתב אלגנטי על הנייר ההדור.