גדולי הדורות פועלים ישועות בכוחה של צדקה / הרב מרדכי גרליץ
צדקה מחוץ לדרך הטבע
הגה"ק רבי דוב בער, המגיד ממזריטש זיע"א
אחד מתלמידיו הנאמנים של המגיד הקדוש ממזריטש, היה הצדיק רבי יוסף מלמד ממזריטש, אשר הבעל-שם-טוב הקדוש, בזמנו, עוד העיד עליו, כי איש צדיק הוא. למרבה צדקותו, מצאו בו בני מזריטש כתובת מרכזית לכל דבר שבנאמנות, וכל השלשת ממון שנדרשה להיעשות במתא, בין שותפים או בין בעלי-דינין, הושלשה לידו.
בין המשלישים, אשר כספיהם מונחים היו ברשותו של רבי יוסף, נמנתה גם הרבנית דמתא, אשתו של רב העיר מזריטש. בעוד בעלה הרב יושב היה על התורה ועל הרבנות, כשהוא נעדר מכל שמץ מושג בענייני ממון, מנהלת הייתה הרבנית את כלכלת הבית ביד רמה, כשהיא שולחת את ידה במסחרים נכבדים בסכומים לא-מבוטלים.
יום אחד, נוצרה בעיה בקשר לסכום כסף גדול שלה, אשר היה מושלש בידי רבי יוסף המלמד. הייתה זו בעיה סבוכה ביותר, אשר נגרמה מחמת שינוי המטבע הממשלתי, והיה צורך בבורר בעל שיעור-קומה שיכריע בדבר. בתור אשת המרא-דאתרא, דרשה הרבנית, כי הבוררות תיערך לפני המגיד הקדוש בכבודו ובעצמו.
משום כבודו של הרב, נעתר המגיד לבקשה, והסכים להכריע בנושא המסובך. באו שני הצדדים לפני המגיד, השמיעו לפניו את העניין לאשורו, ואז פסק המגיד את פסקו, לשביעות רצונם של שני הצדדים.
לאחר שיצאה הרבנית והלכה לה, נענה המגיד ואמר לרבי יוסף תלמידו:
"להווי ידוע לך, כי הרבנית מצוייה בסכנת-חיים חמורה, וכמעט אפשר לומר כי היא כבר לאחר ייאוש!" – – –
נחרד רבי יוסף למשמע הדברים הסתומים והמופלאים, ולא יכול היה לירד לסוף דעתו של המגיד. לפיכך, החליט לפי שעה לכמוס את הדברים בלבו ולא להעבירם לאיש.
*
למחרת, הגיע לפתע שליח דחוף מביתו של רב-העיר אל רבי יוסף, בבקשה, כי ייאות להגיע במהירות אל בית הרב. עם בואו שמע מפי הרב, כי הרבנית מקשה לילד, ומבקשת היא כי יילך בשמה אל המגיד כדי שיעשה למענה "פדיון נפש".
לאחר היסוס, ומאחר והכיר באופייה החזק, החליט רבי יוסף לגלות לרבנית את דבריו של המגיד ביום אתמול, ומיד הוסיף ואמר:
"לפי דבריו אלו של המגיד, אין לכאורה טעם כי אלך לבקש ממנו לערוך פדיון-נפש, שכן, כפי שהשתמע מדברי קודשו, מדובר בגזירה אשר בדרך הטבע לא ניתן לבטלה. ואולם, אם תמסור לי הרבנית את מפתח קופתה, ותיאות כי אוציא משם כל סכום שאראה לנכון לצרכי צדקה – אנסה לפעול אצל המגיד, כי אף-על-פי-כן יערוך את הפדיון!"
על אתר, הסכימה הרבנית למסור את מפתח קופתה, והעניקה לרבי יוסף את הרשות לעשות בתכולת הקופה כפי ראות עיניו. אף היא ציוותה למסור לו מטפחת גדולה, כדי לצרור בתוכה את הסכום אשר ימצא לנכון ליטול מתוך הקופה.
רבי יוסף לא התמהמה, פתח את הקופה והוציא מתוכה מאה ושישים אדומים – כמנין: "צל"ם" – מספר המשמש לעריכת פדיון-נפש על-פי הקבלה. אלא שבדרך-כלל, עורכים את הפדיון על מאה ושישים מטבעות קטנות, ואילו רבי יוסף נטל אדומים, אשר היוו סכום עתק. הוא צרר את האדומים במטפחת, ויצא חיש אל ביתו של המגיד.
הואיל ושמע המגיד את מבוקשו, נענה ושאל:
"לשם מה באת? הרי גיליתי לך אתמול את המצב לאשורו!"
השיב רבי יוסף:
"הבאתי עמי לימוד-זכות גדול מאוד על הרבנית: היא מסרה לי את מפתח קופתה, ונתנה לי רשות להוציא לצרכי צדקה כל סכום שאחפוץ. הבאתי עמי, אפוא, סכום עתק של מאה ושישים אדומים לצדקה! ובכן, מאחר והרבנית הסכימה לתת מממונה נדבה כה עצומה, למעלה מדרך-הטבע, ראויה היא, איפוא, גם, כי הקב"ה יעשה עמה נס מחוץ לדרך-הטבע!" – – –
הואיל ושמע המגיד כן, הורה מיד להזמין אליו החדרה שניים מגדולי תלמידיו, הלא הם: הצדיק הקדוש, רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, והצדיק הקדוש, רבי יהודה לייב הכהן מאניפולי, אשר שהו באותה העת במעזריטש, ובצרפו אף את רבי יוסף המלמד עימהם, מסר להם כוונות ויחודים מיוחדים, והורה להם ללכת לטבול במקוה ולכוון את אותם הכוונות והייחודים, כדי להסיר את הגזירה המרחפת על הרבנית. המגיד עצמו, מנוע היה מלטבול במים, עקב חולי קשה ברגליו. לבסוף, הצטרף אף המגיד אל שלושת התלמידים, וכשהוא נשען על קביו הלך ביחד עמם לבית-הטבילה. בשעה שהם טבלו מתחת למים, ניצב הוא עליהם מבחוץ וניצח על המלאכה השמימית.
*
לאחר שסיימו התלמידים הקדושים לטבול סדרה ראשונה של טבילות, על פי הכוונות והרזים המיוחדים, נענה המגיד והכריז:
"עדיין לא פעלתם!"
והשלושה חזרו לטבול מחדש.
כך חזר הדבר על עצמו כמה וכמה פעמים, עד שנשמעה אנקת רווחה מפיו של המגיד, והוא הכריז בחדווה:
"תודה לעליון! פעלתם! הרבנית תלד שלישייה, וכולם ישארו בחיים, בריאים ושלמים!" – – –
*
עם שובם לבית המגיד, נפרד המגיד משלושת תלמידיו והודה להם על המאמץ הגדול שעשו כדי להציל ארבעה נפשות מישראל. או-אז, פנה לאשר על ביתו ואמר:
"כעת, יתעורר בוודאי סער גדול בכל העיר, ומכל הקצוות יבואו להזכיר את הרבנית השרויה בסכנה. אל תפתחו את הדלת ואל תכניסו אליי איש!"
ואכן, כך בדיוק היה. מביתו של רב-העיר דלפה החוצה הידיעה המחרידה, כי מצבה של הרבנית נעשה אנוש, וחייה מוטלים בסכנה חמורה. העיר כולה החלה לגעוש כמרקחה. עד ארגיעה החלו ההמונים לנהור אל עבר מעונו של המגיד, בבקשה להתפלל על הרבנית ולהזכירה לברכה. אך הדלת נעולה הייתה מבפנים ולא נפתחה.
כעבור שעה קלה, נהפכה החרדה לתרועת שמחה, וכל העיר צהלה מקול הבשורה, כי ילדה הרבנית שלושה ילדים בריאים ושלמים.
באותו הרגע, פתח המגיד את דלת חדרו, ואיחל "מזל טוב" בקול מלא חדוה.
(מתוך הספר "נהר יוצא מעדן", תולדות המגיד ממזריטש
מאת הרב מרדכי גרליץ)
* * *
צדקה תציל עיר
הגה"ק רבי משה סופר מפרשבורג, בעל ה"חתם סופר" זיע"א
בשנת תקס"ט, החליט הקיסר האוסטרי, להתכחש לחוזה השלום שהיה חתום בינו לבין נפוליון, הקיסר הצרפתי, ולאחוז בפלך המלחמה נגד צרפת. הצבא הצרפתי, לא ישב מנגד בחיבוק ידים, וחיילותיו התרכזו מעברו של נהר הדונאי, בדיוק מול העיר פרשבורג, וזו הייתה אמורה להיהפך מעתה לזירת-הקרב המרכזית בין שתי הממלכות.
את המאורעות, אשר ליוו את הקהילה היהודית בפרשבורג במהלך תקופה סוערת זו, כלל ה"חתם סופר" ב"ספר זיכרון" מיוחד, אשר כתב בעצם כתב יד קודשו. בפתיחת דבריו הוא כותב לאמור:"כתבתי זה, על כל אשר אירע לנו האי שתא, תקס"ט לפ"ק, פה ק"ק פ"ב ( – קהילת קודש פרשבורג). והנה, מראשית השנה, כזאת נודע לנו על-ידי חלומות מבהילים, אשר כמה פעמים אחזוני רתת ורעד וכל עצמותי הפחיד, ולפעמים בהקיץ… ולהיות ההרפתקאות רבות, לא יכילם הזמן והספר, אעלה בקיצור. ומכל מקום, דרך אגב, אכתוב גם את כל אשר אירע לנו" – – –
רישומים מרתקים, ולעתים, אף עוצרי-נשימה, אלו, מקיפים את התקופה שמתחילת שנת תקס"ט – ועד לאמצע שנת תק"ע.
בליל הושענא-רבה תקס"ט, לאחר סיום אמירת התהילים כנהוג, כאשר פרש ה"חתם סופר" למנוחה קצרה, לקראת עבודת-היום של יום הושענא-רבה הממשמש ובא – פקד אותו חלום מבהיל. בליל המחרת, ליל שמיני-עצרת, חלם ה"חתם סופר" חלום מבהיל נוסף.
בלילה הבא, ליל שמחת-תורה, כאשר נכנס ה"חתם סופר" לתפילת מעריב, מחדרו אל בית-המדרש המלא מפה-לפה, מיד עם היכנסו, צנחה מן התקרה עששית דולקת, מלאה בשמן זית, והתנפצה לפני רגליו. אמנם, למרות הדאגה הרבה שמילאה את לבו, הן בגין החלומות והן מחמת העששית, לא גילה ה"חתם סופר" דבר לאיש ולא הראה פנים עצבות, חלילה.
להלן, במהלך ה"הקפות", קם אחד מצעירי תלמידי ישיבתו של ה"חתם סופר", עלם רך וטוב ומיטיב נגן, ופתח לשורר בקול נעים, את מזמור קי"א שבתהילים: "אודה… בכל לבב". אולם, בהגיעו אל הפסוק "עשה זכר לנפלאותיו…", נפסק לפתע קולו ונאלמה לשונו, ולא הצליח להוציא את הפסוק מפיו. לבסוף, נאלץ היה לדלג על פסוק זה, והמשיך לשיר את יתר הפסוקים עד לסיום המזמור.
ה"חתם סופר", המשיך לכמוס את תחושותיו ואת חששותיו הכבדים עמוק בלבו פנימה, אך ציווה לבחור המשורר, כי ישיר גם את המזמור הסמוך – קי"ב – "אשרי האיש ירא את ד'", להסמיך את שבחו של הקדוש-ברוך-הוא על-פי אלפ"א בית"א, לשבחו של הצדיק על-דרך אלפ"א בית"א, כפי שהסמיכם דוד המלך, עליו השלום, ברוח קודשו. התלמיד עשה כפי שנצטווה, אולם, גם כאן, חזרה התופעה על עצמה – את הפסוק: "בחושך זרח אור לישרים, חנון צדיק ורחום" – לא הצליח להוציא מפיו.
גם באותו הלילה, המשיכו החלומות הקשים לטרוד את שלוותו של הצדיק ולא הניחו לו. במהלך אותם ימים, התרחשו עוד כמה אירועים משונים בתוך העיר, ובכללם – רעשים גדולים ומוזרים שעלו מתוך בית-העלמין היהודי. באוזני מקורביו וטובי העיר, גילה ה"חתם סופר" את דעתו, כי יש בכל הדברים הללו בכדי לגלות על סערה כלשהי ההולכת וקריבה. אולם, בדברים כגון אלו, השתיקה יפה והדיבור מזיק, ולכן, ציווה עליהם שלא לשוחח ולא לספר מאומה על אודות אותן התרחשויות מוזרות.
כשבוע לאחר החג, החלה שרשרת של אסונות לפקוד את פרשבורג, אך הקשה והגדול שבהם היה ביום י"ב בשבט, עם הפשרתו הפתאומית של נהר הדונאי, אשר מזה חודשים אחדים היה קפוא כולו. מימיו של הנהר, מלווים בגושי קרח אדירים ואימתניים, שטפו אזורים עצומים בתוך העיר ובסביבותיה, הרסו בתים ומוטטו חומות, ובמקומות מסויימים נראו רק גגות הבתים מבצבצים מתוך המים. את אחד הנזקים הגדולים ביותר, ספג בית-העלמין היהודי העתיק במקום, אשר נשטף כולו על-ידי זרמי המים וגושי הקרח הענקיים, המצבות וה"אוהלים" שבו נעקרו וגדר אבניו נהרסה.
*
עם חלוף חג-הפסח, החלו שמועות המלחמה לפוץ על פני הארץ. הכרזת המלחמה וביטול חוזה השלום, אשר יצאה מאת הקיסר האוסטרי, הרעישה את אמות הסיפים, ולא ארכו הימים, עד אשר נשמע כי הצבא הצרפתי קרב אל וינה, הבירה האוסטרית, להילחם עליה.
ה"חתם סופר", התקין מיד אמירת תפילות ובקשות מיוחדות בעירו, דבר יום ביומו, וכמו כן, החל מאיץ במנהלי החברה קדישא, להתחיל בשיקום בית-העלמין ההרוס ולהקים מחדש את חומותיו הנופלות.
בראש-חודש סיוון, הופיעו הגדודים הצרפתיים הראשונים מעברו של נהר הדונאי, והתייצבו מול העיר פרשבורג. במגבירי-קול מיוחדים, השמיעו את הודעתם אל בני העיר, בה, קראו להם להיכנע מיד ולמסור את העיר לידי הצבא הצרפתי בשלום, ובכך לחסוך מעצמם את המלחמה, על כל המשתמע ממנה. לעומת זאת, איימו, כי במידה ובקשתם לא תיענה בחיוב, הרי שמתכוננים לפתוח בהרעשה כבידה על העיר, בתותחים ובבליסטראות, עד אשר יכבשוה ביד חזקה.
ה"חתם סופר", אשר שבע במהלך החודשים האחרונים אותות וסימנים עליונים קשים למכביר, לא הסתיר מעתה את פחדו ואת חששותיו, והביע את דעתו בגלוי מפני הסכנה שטומנת המלחמה הזו בחובה.
אמנם, עם-הארץ, ובתוכם גם יהודים, אשר אחזו את עצמם למבינים במהלכים המדיניים, בזו לחששות אלו וביטלום בהבל פה. 'הצרפתים מאיימים גרידא' – טענו – 'אך לא יעשו מעשה! ואכן, ביום השבת-קודש, ערב חג-השבועות, נטו לפתע חיילות צרפת ממעמדם, אשר מעבר לנהר הדונאי, וחלפו עברו להם מנגד העיר פרשבורג והלאה. בעיר נשתררה שמחה גדולה, וחג השבועות עבר על הקהילה היהודית בהתרוממות נפש מיוחדת.
למרות הרווחה שעמדה לכאורה, עם הסתלקות הצבא הצרפתי מגדות הדונאי, לא היה ה"חתם סופר" שותף לחדוותם של שאר תושבי פרשבורג, ולבו נותר עמוס בדאגה עצומה. הוא שלח להזמין אליו את גבאי-הצדקה דמתא, הקצין רבי משה שרייבר, וביקש ממנו, למסור לידיו סכום של חמש מאות ארבעים ואחת מטבעות מקומיות – כמנין "ישרא"ל" – מתוך קופת הצדקה הקהילתית, אשר הכילה תרומות מאת כל יהודי העיר, במטרה, לערוך פדיון-נפש בעבור כלל ישראל, על-פי סדר פדיון נפש של הרמב"ן ז"ל. ה"חתם סופר", הורה לגבאי לשמור על הדבר בסוד, וצירף עימו לצורך עריכת הפדיון, עשרה מחשובי הקהל, ברובם מתלמידיו הנאמנים, אשר בטח בהם כי יוכלו לשמור את הדבר בסוד ויימנעו מפרסומו.
ב"ספר הזכרון", מפרט ה"חתם סופר" את נוסח התפילה אשר אמרו בשעת עריכת הפדיון, כשהשם "ישראל", נבחר לייצג את כלל ישראל, אשר למענו נערך הפדיון. התפילה חוזרת על עצמה בחמשה שלבים: תחילה על האות יו"ד, לאחר מכן על האות שי"ן, ושוב על האות רי"ש, על האות אל"ף ועל האות למ"ד – – –
בינתיים נודע, כי הסתלקותו של הצבא הצרפתי מגדות נהר הדונאי, ניכחו פרשבורג, לא היה כי אם דבר זמני, לרגל חגיגת ניצחון גדולה שערכו הצרפתים באשפרון, עיר אוסטרית סמוכה לווינה, אשר נכבשה על-ידם. מיד לאחר חג השבועות, החל הצבא האוסטרי, המקומי, לתפוס עמדות מעבר לנהר הדונאי, במקום אשר פינו החיילים הצרפתים, ואף החל שם בהקמת מבצרים, כדי למנוע את שובו של הצבא הצרפתי למקום. אולם, לא ארך הזמן, עד ששבו החיילים הצרפתים למקומם, ואז, ביום חמישי בלילה, אור לי"ח בסיוון, התפתח קרב התותחים הראשון בין שני המחנות, אשר הרעיש את כל העיר.
לשמחתם של התושבים, לא ארך הקרב יותר משעתיים-שלוש, והוא התנהל בין שני מחנות הצבא, מבלי לכוון את הירי אל עבר העיר. אולם, לאחר שבת שהיתה שקטה ברובה, התחדש הקרב בשבת לעת ערב, כשהפעם, החלו כבר פגזים נופלים גם בתוך העיר עצמה. התושבים ירדו לתפוס מחסה בקומות התחתונות והתת-קרקעיות ומאחורי קירות מבוצרים, ופרשבורג המעטירה דמתה לעיר רפאים.
ביום ראשון בבוקר, שיגר ה"חתם סופר" אל ראשי הקהל, וביקש שוב סכומי כסף מקופת הצדקה הציבורית, כדי לערוך פדיון נפש נוסף. בד-בבד, הורה לפרנסים דמתא לחלק את כספי הפדיון לעניים, ואילו הוא עצמו, המשיך ביחד עם תלמידיו לעסוק בתורה ולהתאמץ בתפילה. את פדיון-הנפש הנוכחי, אשר היה במתכונתו של הראשון, ערך ה"חתם סופר" בפומבי, בנוכחות קהל גדול ורב מבני הקהילה, אשר ליוו את המעמד המרטיט בבכיות ובהתעוררות עצומה.
ההפצצות על העיר המשיכו ברצף ובעוצמה שאין לתארה. ה"חתם סופר" מציין בתור נס את העובדה, כי חרף הפצצות הרבות שנפלו בעיר, לא נגרמו כי אם נזקים מקומיים בלבד, כששום פגז ופצצה לא התלקחו לכדי שריפה, אשר עלולה היתה להתפשט על-פני שטחים נרחבים של העיר.
תוך כדי כך, החלו הצרפתים לשפוך סוללה אל העיר, ובנו מצודות בגובה עצום על גדות הנהר. בראשן של אלו, הוצבו תותחים וכלי יריה כבדים אחרים, מכוונים העירה, במטרה לפתוח בהפצצת העיר עצמה. בשלב זה, החלה בריחה רבתי של תושבים מן העיר, וגם ה"חתם סופר", נעתר לתחנוניהם של בני-ביתו, תלמידיו ובני-הקהילה, וניאות לעבור, עד יעבור זעם, לעיר יערגן הסמוכה. הוא מגלה, כי טעמו ונימוקו העיקריים להסכים לנסיעה מן העיר נעוצים היו בכך, שבהרבה מן החלומות הקשים שחלם בשנה האחרונה, ראה את עצמו בורח מן העיר ונודד בנכר. ביציאה הנוכחית מן העיר, ראה, אפוא, סגולה נפלאה לביטולם של אותם חלומות – כפי המובא מן הקדמונים – כדי שיתקיימו דברי החלום בכך.
בטרם צאתו מן העיר, הורה ה"חתם סופר" לראשי הקהל לדאוג לכך, ששני גבאי צדקה יסבבו בעיר ויתרימו לצדקה את כל יהודי הקהילה, ללא יוצא מן הכלל, ואת המעות יחלקו לעניים, ובפרט ללומדי תורה. הוא מספר, כי הוראתו אכן נתקיימה, וכי נאסף אז סכום עתק, של אלף ושבע מאות זהובים, אשר חולקו לעניים.
גם ביערגן המשיך ה"חתם סופר" לעמוד על המשמר, ולא נח ולא שקט מעריכת תפילות ותחנונים בעד עירו ויושביה, דבר יום ביומו. בתפילות, אשר כללו גם את אמירת הפסוקים בתמניא-אפי (- מזמור קי"ט שבתהילים) המתחילים באותיות שם העיר, אוייתה שם העיר: "פרעשפורג" – מספר ה"חתם סופר" – כפי הצורה המקורית בה נהגו מלפנים והפסוקה גם בהלכות גיטין. כמו כן, נהג בימים אלו לומר את התחנון הארוך של ימי שני וחמישי – "והוא רחום וכו'" – גם בשאר ימות החול של השבוע. אמנם, יחד עם זאת, מציין ה"חתם סופר": "כל ימי הגולה, לא נתבטל בית-המדרש שלי – – – למדנו, תהילה לד' יתברך, בכל יום שיעורין כסדרן, לכל הפחות בקיבוץ עשרה תלמידים".
*
אדהכי-והכי, שב השקט לשרור על גדות הדונאי. הקולות וההרעשות חדלו, והדבר היה לפלא. לכאורה נראה היה, כי הצבא הצרפתי נואש מלכבוש את העיר והחליט לנצור את אישו. תושבי פרשבורג הנמלטים, החלו שבים אט-אט איש-איש למקומו, כשהם מחזירים גם את משפחותיהם עימם. השאננים בעם, אף טרחו לסבר את האוזן ולתת טעם לנצירת האש של הצרפתים בכך, שהם נוכחו לדעת, כי אין בכוח פצצותיהם להבעיר אש בעיר, ועל כן החליטו שלא לבזבז עוד תחמושת לריק.
ה"חתם סופר", אשר עדיין מלא היה דאגה כרימון, התנגד להשערות הללו בתוקף, וראה בהן עצת היצר כדי להסיח את דעת העם מן התשובה. אף הוא לא ראה בעין יפה את שיבתם של המשפחות הבורחות לפרשבורג, וכסבור היה, כי הסכנה טרם חלפה כלל ועיקר. אף-על-פי-כן, בהגיע ערב ראש-חודש תמוז, בו קיבלו על עצמם יהודי פרשבורג תענית, החליט ה"חתם סופר" לנסוע פרשבורגה, כדי להשמיע דרשת התעוררות באוזני צאן מרעיתו. למרות הסכנה שראה בדבר, דן בעצמו, כי בוודאי ירבה כבוד שמים בעקבות דרשתו, וההתעוררות לתשובה תהיה גדולה ורבה, ועל כגון דא הרי נאמר בקהלת: "שומר מצוות לא יידע מדבר רע". עם זאת, מנוי וגמור היה עמו, כי מיד לאחר הדרשה ישוב ליערגן.
בערב-ראש-חודש, לפני זמן המנחה, הגיעו שני בעלי-בתים חשובים ונכבדים מפרשבורג ליערגן בכרכרה מפוארת, כדי להביא את ה"חתם סופר" אל הדרשה. ואולם, מדי נוסעם בחוצות יערגן, בדרך-המלך הסלולה והכבושה, נהפכה לפתע-פתאום הכרכרה הכבודה על צידה, ועד היסוד בה נהרסה. רק בדרך נס, יצאו הנוסעים בריאים ושלימים, ללא שום פגע וחבלה. מיד עם קומו מבין שברי הכרכרה, פתח ה"חתם סופר" וקרא את הפסוקים (תהילים ל"ז): "מד' כוננו מצעדי גבר ודרכו יחפץ וגו'".
ברם, למרות הוראתם הטובה של פסוקים אלו, אשר מהם משתמע, שהעובדה "כי נפל לא יוטל" מוכיחה, כי "מה' כוננו מצעדי גבר ודרכו יחפץ" – אחז ה"חתם סופר" בדרכו של רב, כמסופר במסכת חולין (צ"ה:): "רב בדיק במברא" – כאשר עומד היה לצאת לדרך, היה עושה לעצמו סימן במעבורת: אם נזדמנה לו בנקל – נסע, ואם לא השיגה אלא בקושי – לא נסע. ה"חתם סופר" החליט, אפוא, לחזור בו מן הנסיעה, ולא נסע. בספרו הוא מגלה, כי התקרית של התהפכות העגלה גרמה לו שמחה גדולה, שכן בכך הומתק חלום נוסף שהעיק עליו.
באותו הלילה, ליל ראש-חודש תמוז, חידשו הצרפתים את הפצצותיהם על פרשבורג, ובעוצמה רבה. לראשונה, נמנו גם קרבנות בנפש, ומספר תושבים נוכריים נהרגו. ברחובות היהודים, לעומת זאת, לא נגרם אפילו נזק קל.
מיד לאחר-מכן, נשתררה שוב הפוגה ארוכה בהפצצות, והתושבים דימו לראות בכך את סיום מצב המלחמה. גם בצמרות המלוכה והצבא סברו כן, ומצאו לנכון להעתיק את המפקדה הראשית של הצבא דווקא לפרשבורג. כל סגל הפיקוד העליון של הצבא האוסטרי, בראשותו של שר הצבא, אחיו של הקיסר האוסטרי, הגיעו, אפוא, וקבעו את מושבם בעיר. בימים הבאים, הגיע גם הקיסר האוסטרי בעצמו לשהות בעיר, בסמוך למפקדה הראשית, לצורך דיונים והתייעצויות עם הקצונה הבכירה.
עתה, החלו הפצרות בני הקהילה רבות על ה"חתם סופר", כי ישוב העירה לשכון כבוד בקרב הקהילה. העובדה, כי ראשי הממשל והצבא בחרו לשכון בעיר, וכי גם הקיסר בעצמו אינו חושש לשהות בה, שימשה טיעון כבד לכך, וה"חתם סופר" נאלץ להיענות להפצרות ולשוב פרשבורגה. אם כי לפי עדותו על עצמו, לא היתה דעתו זהה לדעתם, וחששותיו מפני הצפוי גרמו ללבו "לנוע תמיד, כנוע עצי יער מפני רוח, ולב יודע מרת נפשו".
אור לי"ג בתמוז, כחצות הלילה, הוחרדה לפתע פרשבורג בהפגזה צרפתית נוראה, אדירה ומחרישת אוזניים, אשר כמותה לא ידעה העיר מעודה. כל-כך, עד שכל התושבים מגדולם ועד קטנם, נמלטו משפחות-משפחות מבתיהם, אל תוך מטר הפצצות והקליעים אשר התעופפו בחוצות, בתורם לעצמם מחסה ומסתור בצל כותלי הבניינים המבוצרים אשר היו בעיר. וכה מתאר ה"חתם סופר" במליצת קודשו את פרוץ המהומה האיומה:
"…קול רעש גדול, אשר לא נשמע כמוהו. קול חיצים, וברקיהם נראים בעד החלונות. ובלכתן, כקול מים רבים, קול המולה גדולה. ועוד זה סואן ורועש, וזה בא אחריו, קול גדול ולא יסף, וירעשו אמות הסיפים ונשתברו החלונות וירעשו הבתים. וכל העם נאספו, מקצה אל קצה, איש וחבילתו על כתפו, ואשתו ובניו, נאספו אל הבתים אשר שם כיפות אבנים ודלתי ברזל… ובתוך הדברים, והנה רעש וקול צעקה בעיר, כי הדליקו החיצים ( – הפצצות) את העיר. ופניתי החוצה, וראיתי כל הקהילה כמדורת אש, רחמנא ליצלן, אשר כפי הנראה, אכלה אש סביבותינו ולהב העיר עלה השמים… בחוץ שיכלו חיצים, ומחדרים אימת אש…".
להלן מספר ה"חתם סופר", כי בסופו של דבר נתברר, כי למרות שהשריפות השתוללו בכל פינות העיר, הרי שברחובות היהודים לא שלטה האש בכלל, ואפילו לא בבית אחד. האש שראה ה"חתם סופר", כמסופר לעיל, לא היתה אפוא בקהילה היהודית, כפי שנדמה היה בתחילה, כי אם ברחובות הנוכריים.
מיד עם עלות הבוקר, זירז ה"חתם סופר" את הקהל למהר ולעמוד לתפילת שחרית. וכפי שהוא מנמק זאת בעצמו: "כשהאיר המזרח אמרתי להתפלל, בעוד יש לאל ידינו, כי מי יודע מה יוולד ביום…". קהל גדול מיהודי העיר, אשר חשו עצמם בטוחים יותר במחיצתו של הרב הצדיק והקדוש, הרועה הנאמן, נתאספו, אפוא, אל בית מחסהו של ה"חתם סופר" לתפילת השחרית.
מקומו של ה"חתם סופר" היה מתחת לתקרה מוגנת וסמוך לדלת ברזל מבוצרת, אשר שימשו מקום מסתור ליהודים רבים. והנה, בעודו מתעטף בטליתו, נפלה פצצה רבתי על התקרה ועל הדלת אשר מאחוריהם מצא ה"חתם סופר" מסתור. למרבה הנס, לא נפרצה הדלת, למרות ההדף העצום, ואל ה"חתם סופר" לא אונתה כל רעה.
באמצע תפילת השחרית, פסקו ההפצצות, ובעיר נשתררה דומיה. עתה, החלו התושבים להגיח ממחסיהם החוצה, ופתחו בפעולות לכיבוי השריפות ולהצלת הרכוש. לעיני התושבים, נתגלו מחזות מהממים מן ההרס הנורא שנזרע בכל עבר ובכל פינה. בכלל הפגזים והפצצות, נמצאו פזורות בחוצות אבני בליסטראות ענקיות, אשר משקלן נאמד במאות ליטראות. גם האבנים והפצצות אשר התפוצצו, הותירו אחריהן אלפים ורבבות של רסיסים, אשר בכל אחד מהם היה כדי להרוג וכדי להרוס בניינים. ה"חתם סופר", מציין בהקשר לכך עובדה פלאית, מדהימה ומרעישה:
במשך ימי ההפצצות, לא נותר בכל העיר אפילו בית אחד, אשר לא הוזק לפחות בנזק-מה. אפילו במבצר הצבאי הסמוך לעיר, אשר התנשא על הר גבוה ורם ונודע בביצוריו האדירים, לא נותרה פינה שלא ספגה נזק בהפצצה האיומה. רק ארבעה בתים בלבד, מכל העיר הגדולה כולה, לא ניזוקו כלל ואפילו קליע לא נפל במחיצתם, וכפי שמעיד ה"חתם סופר" בעצמו: "ולא נודע לי כי אם ארבעה בתים – שהוא מבית-הכנסת הקדושה עד ביתי, ו( – ביתי) בכלל – שלא נפל לשם חץ כלל. אבל זולת זה, אפילו לגבוה מעל גבוה בגובה הר המבצר ובמבצר עצמו, לא היתה קריה אשר שגבה מהם" –
בבוקר שלמחרת ליל ההפצצה, הניף הצבא הצרפתי דגל לבן, אשר משמעותו היתה הצעת הזדמנות לשלום. הצבא הצרפתי ציפה לכניעת התושבים ומסירת העיר לידיו – דבר אשר מפסיק היה את המשך ההפצצות על העיר. מסתבר, כי לאחר הלילה הנורא שחוו יושבי פרשבורג, כשהצבא האוסטרי ניצב מנגד באוזלת יד ואינו מסוגל להושיע, לא נותר אפילו תושב אחד, או חבר אחד במועצת העיר, אשר סבור היה לדחות את דרישת הצרפתים ולסרב להסגיר את העיר לידיהם. אלא שבינתיים נודע, כי לא רק שר הצבא האוסטרי, אחיו של הקיסר, שוהה בעיר המופצצת, אלא אף הקיסר בכבודו ובעצמו, זכה לחוות את ליל הבלהות על בשרו, ועוד שוהה בעיר גם עתה. ניהול המשא-והמתן עם הצרפתים, לא מסור היה, אפוא, בידי התושבים, כי אם בידי הדרגים הבכירים ביותר, אשר מיהרו להשיב ביהירות, כי גם אם תהרס העיר עד היסוד, אין כניעה אוסטרית באה בחשבון.
תוצאותיה של תשובה זו, היו נהירות לחלוטין, וזרם של תושבים הנמלטים מן העיר גדש את כל הדרכים המובילות מפרשבורג אל הישובים השכנים. גם רובם של בני הקהילה היהודית, וה"חתם סופר" בתוכם, מיהרו לנטוש את העיר. ה"חתם סופר" עם בני ביתו חזרו ליערגן, אל המקום הראשון אשר מצאו בו מחסה בתחילה.
ההפצצות של הצבא הצרפתי על פרשבורג, המשיכו גם בימים הבאים, והדי ההתפוצצויות הגיעו עד יערגן וסביבותיה, במרחק שתי פרסאות מפרשבורג, והרעידו אף שם את החלונות והכתלים. בעיתונות המקומית פורסם, כי מספר הפצצות שהוטלו על פרשבורג במשך אותם ימים, הגיע ליותר מארבעת אלפים.
ה"חתם סופר", מציין בהתפעלות את חסדי ד' המופלאים והגלויים, אשר הותירו את יהודי פרשבורג הגולים והמטולטלים, שפויים בדעתם ובריאים בגופם, חרף כל הצרות והיסורים אשר היו מנת חלקם. למרות היותם רכים וענוגים מעודם, מפונקים ומורגלים בחיי נוחיות ורווחה, עד אשר בדרך הטבע לא אמורים היו להחזיק מעמד בתלאה אשר מצאתם, אף-על-פי כן, ניתנו להם כוחות משמים, לשאת ולסבול הכל, מבלי להינזק ברוחם ובגופם.
אף הוא מעלה על נס, את נדיבותם ואצילותם של יהודי פרשבורג הגולים, אשר למרות הנזקים הכבדים שספגו ברכושם בעיר המופצצת, ועל אף מצבם המוטל על כף המאזניים ועתידם הלוט בערפל, לא קפצו את ידיהם מלתמוך באחיהם העניים מהם, ופזרו צדקות רבות לעזור לכל כושל בכל דרך אפשרית. באותה שבת – פרשת בלק, י"ז בתמוז – אף הרימו יהודי פרשבורג אשר מצאו מחסה ביערגן, תרומות נכבדות להשלמת בניין בית-הכנסת ביערגן. ה"חתם סופר" מעיד, כי "הממעיט לא החסיר משמונה-עשר זהובים, ויש שהוסיפו כהנה-וכהנה כמה פעמים".
ביום חמישי, ערב ראש-חודש מנחם-אב תקס"ט, שעתיים לפני תום המועד האחרון לכניעה שהציבה צרפת לפני אוסטריה, נכנעו אוסטריה ובנות בריתה, וחתמו על חוזה-שלום עם צרפת. מיד הוכרזה שביתת נשק, והמלחמה הגיעה לקיצה.
ביום ה' מרחשוון תק"ע, בוטל סופית מצב המלחמה בין צרפת לבין הקיסרות האוסטרית. בראשית חודש כסלו תק"ע, עזב אחרון החיילים הצרפתיים את פרשבורג, ומכאן ואילך החלו החיים לשוב למסלולם, תוך שיקום מהיר של ההריסות, אשר הותירו אחריהם המלחמה והכיבוש.
ליהודים, היתה אורה ושמחה וששון ויקר, וכפי עדותו של ה"חתם סופר": "ד' בירך אחריתם יותר מראשיתם – תהילה לשמו יתברך – בעושר ובנכסים!"
את יום חמישי, פרשת שמות – תענית שובבי"ם – של אותה שנה, קבע ה"חתם סופר" ל"יום מועד להקריב תודה לד' אלקינו", בדרך מקורית, של תענית ואמירת "אותם המזמורים ממש, שאמרנו בימי עניינו ולחצינו", לרבות הפסוקים בתמניא אפי (- מזמור קי"ט) הפותחים באותיות של שם הקהילה: פ'ר'ע'ש'פ'ו'ר'ג', שני ה"יקום פורקן", ועוד.
לאחר מכן, מינה ה"חתם סופר" שניים מראשי הקהילה, לאסוף מאת העם את נדבת ידם לצדקה, תרומה לה'. לאחר שערך בכסף שנאסף "פדיון נפש" על ק"ס מטבעות, על-פי הקבלה, חולק כל הכסף – כשש מאות זהובים – לעניי העיר.
(מתוך הספר "עם לבדד ישכון", פעולות גדולי ישראל בתקופת נפוליון, מאת הרב מרדכי גרליץ)
* * *
באורח צדקה חיים
הרה"ק רבי צבי הירש הכהן מרימנוב זיע"א
עבודת הצדקה של הצדיק הקדוש, רבי צבי הירש הכהן מרימנוב, מן המפורסמות היתה. פטרונם של עניים וקשי יום היה, משענתם של אלמנות ויתומים, וישועות רבות ומופלאות היה מבטיח ומקיים, בתמורה לסכומים נכבדים, בהם היה נוקב, למען מטרות צדקה וחסד.
באחד ממסעיו, הגיע הרבי לעיר סאניק. בעת ההיא, לקה אחד מנכבדי העיר, יהודי עשיר ונשוא-פנים, במחלה קשה ואנושה, בלבו ובריאותיו. גדולי הרופאים הוזעקו אל מיטתו מקצות הארץ, אך מיום ליום הלכה החלטתם והתחזקה, כי אין רפואה למחלה ואפסה כל תקווה.
ביום, בו הודיעו הרופאים ביאוש מוחלט, כי סיימו את מלאכתם, ועזבו את העיר, עמד גם הרבי לעזוב את סאניק, בדרכו אל עבר העיר לינסק. הואיל וראו בני משפחת העשיר החולה את המצב בכי-רע, מיהרו אל מעון הרבי בטרם עזבו את העיר, וחילו את פניו בבכי ובתחנונים, כי יואיל לבוא לבקר את החולה בביתו, ושם יתפלל למראשותיו לרפואתו – אולי יתעשת הקב"ה לתפילתו.
השיב להם הרבי: "אם תבטיחו לי בתמורה לכך, שנים-עשר אדומי-זהב, אמלא את בקשתכם!"
היה זה סכום גדול באופן מיוחד, אך בני המשפחה נענו והבטיחו לתת כאשר הושת עליהם, והרבי סר אל בית האיש.
כבואו, ניסה הרבי לקשור שיחה עם החולה, אך הלה שכב באפיסת כוחות, כאבן שאין לה הופכין, מבלי יכולת אף להניע את שפתיו. למראה עיניים ניכר היה, כי החולה מצוי ברגעיו האחרונים, וכי שעתו קריבה והולכת. הואיל וראה הרבי את המצב לאשורו, הורה מיד להוציא כל איש מעליו, ורק הוא ומשמשו נותרו לבדם ליד מיטת החולה.
הרבי נטל כסא, התיישב למראשותיו של החולה, הורה למשמשו להגיש לו את מקטרתו ולהעלות בה אש, ותוך שהוא עוצם את עיניו ושוקע בדביקות עצומה, בשרעפים קדושים ונעלים, החל לעשן את המקטרת.
פקעות עשן כבדות מילאו את החדר, היתמרו אל עבר התקרה, ושבו להשתלשל ולנחות על פני הכתלים. אט-אט, התמלא החדר כולו בעשן סמיך, אך הרבי אינו חדל מעישונו. לאחר שהפך כל הטבק שבמקטרת לאפר ואישו כבתה, הורה הרבי למשמשו לשוב ולמלא את המקטרת שנית, וחזר לעשנה ביתר שאת. משכילה גם הפעם, שב ועישנה בשלישית. ערפל כבד של עשן מילא את החדר, עד כי לא ניתן היה לראות איש את רעהו.
אדהכי-והכי, הגיע הרופא המקומי הקבוע לבדוק את החולה. מאחר ונואשו הרופאים הגדולים ונסעו להם, נותרה האחריות מוטלת על כתפיו, והוא מופיע היה מדי שעות ספורות לבדוק את החולה ולתהות על מצבו. משנכנס אל הבית והבחין בתימרות-העשן הפורצות החוצה מבין חרכי התריס בחדר החולה, נותר כמסומר למקומו ואישוני עיניו ניצתו בזעם אין קץ. בעודו עומד על הסף, פרץ בצעקות נוראות, אשר החרידו את כל יושבי הבית ממקומותיהם.
"רצח לעין-השמש מתבצע כאן!" – שאג בקול ניחר – "רוצחים שכמותכם! כלום אינכם יודעים, שעשן, בעבור חולה לב וריאה, כמוהו כסם-המוות?! הרגתם את החולה! רצחתם אותו בידים!" – – –
הוא סב על עקבותיו בזעף, הטיח את הדלת בעוז מאחוריו, וכשכולו קצף וחרון הסתלק כלעומת שבא.
הצעקות, כמו חבטת הדלת, נשמעו היטב גם בחדר החולה פנימה, אך הרבי לא נע ולא זע, והמשיך בעבודת-קודשו הטמונה בעישון המקטרת. רק משסיים לעשן את המקטרת בשלישית, קם, פתח את התריסים ואת החלונות לרווחה, והחל מניף בסודרין כדי לדחות את העשן החוצה.
לאחר שטוהר החדר מן העשן, שב הרבי להגיף את החלונות, התקרב אל מיטת החולה, הישיר מבטו אל מול פניו, ושאל:
"ההינך מכיר אותי?"
"הן!" – נשמע קולו של החולה, קלוש קימעה, אך חד וצלול – "הרבי מרימנוב!"
הרבי פתח את דלת החדר, הזמין את בני המשפחה להיכנס פנימה, ונתן להם להיווכח בעצמם בשינוי לטובה שהתחולל במצבו של החולה.
בני הבית, לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות וגיל. הם שוחחו עם החולה שוב ושוב, ונוכחו לראות כי האיש חזר לאיתנו. הם מיהרו לשקול לידי הרבי מטבע "נוביל" – ארבעה אדומים זהב משקלה – והבטיחו, כי בעת שובו של הרבי בחזרה מלינסק, יפרעו את יתרת התחייבותם ואף יערכו סעודת-הודיה רבתי.
ואכן, כשוב הרבי, לאחר השבת, מלינסק לסאניק, קידמו בני העיר את פניו בתופים ובמחולות, כשהעשיר החולה שהחלים, רץ בראשם, כנער צעיר, לקראת המרכבה.
בו-ביום, ערכו העשיר ובני-ביתו סעודה גדולה כאשר הבטיחו. הרבי הסב בראש בני הקהילה, אשר נתקבצו ובאו להודות, להלל ולשבח לבורא עולם, על הנסים ועל הנפלאות אשר מחולל הוא על-ידי עבדיו הצדיקים.
בתום הסעודה, פרע העשיר את שמונת אדומי הזהב הנוספים שהתחייבו בני משפחתו לתת לצדקה, והרבי נפרד ונסע לשלום לדרכו.
*
ומעשה נוסף שהיה, אף הוא בענייני עשן…
שנה אחת, בראשית החורף, החליט אחד היהודים האמידים ברימנוב, ר' יעקב אבראם, לבנות תנור חימום חדש מלבנים בחדר משכיתו. הוא הזמין אומן מומחה לבניית תנורים, והפקיד בידו את המלאכה. לאחר שנסתיימה מלאכת הבניה, הסיק האומן את התנור לראשונה, ובטרם היפרדו, הזהיר את בני הבית, כי אין לישון הלילה בחדר אשר בו מותקן התנור. שכן, עם ההסקה הראשונה של תנור לבנים חדש, מופצים אדים רעילים, העלולים לסכן את הבריאות.
למרות שכל בני הבית שמעו את האזהרה מפורשת יוצאת מפי האומן, לא נקלטו הדברים בלבו של ר' יעקב בחומרה הנדרשת, והוא עלה לישון על יצועו בלילה ההוא, דווקא באותו החדר, ולא עוד, אלא שנעל את דלת החדר מבפנים.
בבוקר, משבושש לצאת מחדרו, החלו בני הבית להקיש ולחבוט על הדלת, אך אין קול ואין עונה. בחרדתם כי רבה, מיהרו לפרוץ את הדלת, וכאן נתגלה ר' יעקב לעיניהם, כשהוא מוטל על מיטתו כאבן דומם, חיוור וצונן כמת, ואך נשימה קלה ביותר היתה עוד באפו.
חיש קל הובהל רופא העיר הביתה, אך מיד לאחר שבדק את בעל-הבית, נטל את תיקו בחזרה לידו, סב על עקבותיו, צעד לעבר הדלת והפטיר:
"מצטער, אך אינני מחיה מתים!" – – –
כשמוע הגברת אבראם את הבשורה המרה, לא התמהמהה אפילו רגע, אצה כחץ-מקשת אל מעונו של הרבי והקימה שם קול זעקה גדולה ומרה, עד כי נעו אמות הסיפים. הדבר היה ביום שישי, ערב שבת קודש.
לאחר שעיין בפיתקה שהוגשה לו על החולה, נענה הרבי ואמר:
"מהרי והביאי שבע מאות שלושים ותשעה רייניש, כמניין שמו של בעלך, 'יעקב בן שרה', ואחלקם לעניים, לצורכי שבת קודש. בזכות זה, יקום בעלך וחיה יחיה!" – – –
כעבור זמן קצר, חזרה הגברת והניחה את הסכום הנקוב על השולחן אשר לפני הרבי. נענה הרבי ואמר:
"עתה, שובי לביתך, הכיני כוס תה ממותקת היטב, וצווי על מי מבני הבית, לפתוח את פי החולה ולזלף לתוכו בכפית מן התה, עד אשר יפקח את עיניו!"
עד מהרה נתמלאה ההוראה, וטיפות התה החלו זולפות אל פי החולה.
בכפית השלישית, פקח החולה את עיניו, והחל להתאנח.
שוב הובהל הרופא, אשר עזב את הבית לא מכבר, וזה לא האמין למראה עיניו.
"זוהי תחיית המתים כפשוטה!" – קרא הרופא נדהם ומבולבל – "האיש חזר לחיים!" – – –
ביום ראשון הקרוב, התהלך האיש על משענתו כתמול-שלשום, כמו לא אירע עמו דבר.
(מתוך הספר "כהן גדול משרת", תולדות רבי צבי הירש הכהן מרימנוב, מאת הרב מרדכי גרליץ)
* * *
כוחה של צדקה – היה והווה מפתח הישועות הזמין ביותר, לכלל ולפרט. גלוי היה הרז בכל הדורות, וגדולי ישראל הירבו להשתמש בו בכל עת-מצוא. בדורנו, בו נדרשות ישועות למכביר – מצויות למכביר גם המטרות לצדקה, ואין לנו אלא להמשיך בדרכם זו של גדולי הדורות ולצעוד עליה בטח.
"ועד הרבנים לענייני צדקה", מעמיד עצמו לרשות עם-ישראל, כמתווך נאמן בין נזקקי הישועות – לנצרכי הצדקות. כשם שחיבור מוצלח בין חוט-חשמל חיובי לשלילי, מדליק את הנורה ומפעיל את המכשיר – כך, בעזרת ד', חיבור מוצלח בין צדקה של נזקק-ישועה לכתובתו של נצרך-צדקה, מדליקה את האור ומוציאה את הישועה מן הכוח אל הפועל.
