עדות מכלי ראשון: "חודש אחרי חנוכה – משכורת כפולה על השקל"

בס"ד

עדות מכלי ראשון: "חודש אחרי חנוכה – משכורת כפולה על השקל"

זה מה שרואים בשטח! גדולי הדור מבטיחים 'יוכפלו מזונותיכם', וכמו בסיפורים המשכורת גדלה, עבודה טובה נמצאת, מענק ישן ומשמעותי נכנס פתאום לחשבון. רואים בחוש את ישועת השם כהרף עין, כמו שהבטיחו!

לשטר הפרנסה שהם חותמים ישנה מטרה ברורה מאד: להגדיל את היקף התרומות עבור המשפחות הנזקקות,

ומנגד לזכות את התורמים בכח הצדקה ובכח התורה שישפיעו עליהם כל טוב.

כשאתם תורמים – עוד משפחה נעזרת. עוד ילדים להורים חולים מקבלים ביגוד חורף. עוד יתום ישלם כמו כולם שלושים שקל לטיול שנתי. עוד אמא תאפה לילדיה עוגת יומולדת, ותפרגן גם שוקולד ועדשים מלמעלה…

כמה סיפורים על קצה המזלג מה"יוכפלו" של אשתקד….

 

 

מילים של תורה

"הגזימו…" אלעזר מניח את העלון של ועד הרבנים ונוטל את הברכון במקומו. "וואו, מאוחר לי כבר" הוא אומר  – "אני מברך ורץ לתחנה."

אבל עשר דקות אחר כך, כשאצבעותיו לופתות את עמוד האוטובוס המיטלטל והוא מהרהר בתסכול על הנסיעה המפרכת הלוך-ושוב לכולל המרוחק, הוא נזכר שוב בעלון של ועד הרבנים.

רבי חיים הבטיח 'יוכפלו מזונותיכם'… נכון, זה נשמע אולי מוגזם, אך בכל זאת אלו היו מילותיו של גדול הדור. והוא – כבר שנתיים מחפש כולל טוב קרוב לבית, וממילא מפריש מעשר לצדקה. אז אולי ינסה הפעם?

רצון פנימי בוער בו. הוא מוציא את הנייד ומתקשר לפני שיתחרט. "אני מבטיח את המשכורת הראשונה מהכולל לצדקה לועד הרבנים." מוסיף אלעזר.

שלושה ימים עוברים. שש נסיעות מייגעות לכולל. ביום רביעי אלעזר נכנס לתפוס 'מעריב' בבית הכנסת השכונתי, ונעצר מול לוח המודעות בכניסה: 'התפנה מקום בודד בכולל חשוב'.

הוא נדהם. מעתיק את המספר שמופיע במודעה. מייד אחרי התפילה הוא ממהר הביתה ומתקשר להירשם.

"לכולל של הרב ווייל?" ציבי אשתו מתפעלת. "הם לא מקבלים אברכים חדשים! ממתי יש שם מקום?"

"מהתרומה לועד הרבנים…" אלעזר מתוח. "חכי, עוד לא קיבלו אותי. מחר המבחן."

הריאיון מתנהל מצוין, גם המבחן. אלעזר מתקבל בו-במקום, באמצע הזמן, לכולל קרוב לבית עם חברותא מצוין כלבבו.

"התברר לי כמה גדול כוחה של הצדקה לועד הרבנים שכה מהר נושעתי" – הוא כותב במכתבו, "אבל אחר כך, כשנכנסתי לכולל, הבנתי מעט מכוחו של גדול הדור…"

החברותא פותח את הגמרא ומגיש לאלעזר דף. "יש לנו תוכנית לימוד מיוחדת." הוא מסביר. "כל שבוע נערך מבחן מקיף עליו מתקבלת מילגה גבוהה."

החברותא נוקב בסכומים, ואלעזר נדהם בפעם השנייה: סכום המילגות גבוה פי שניים מאלו שניתנו בכולל הקודם. בדיוק כמו שהבטיח שר התורה!

 

פרוטקציה

אלעזר מצא כולל. יחיאל ונעמי, להבדיל – חיפשו עבודה. שניהם אנשים מוכשרים, הבעיה שהמעסיקים הפוטנציאלים לא מודעים לכך…

"לצערנו, לא נמצאה התאמה למשרה שהוצעה." נעמי מרפרפת על המילים המעליבות. "אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך…"

"שלילי!" עיניה מתמלאות דמעות עלבון. מדוע מקומות עבודה דוחים אותה בזה אחר זה? היא באמת כל כך לא יוצלחית?

אחרי כמעט שנה של חיפושים עקרים מגיעה גם תקופת האבטלה לקיצה, והעדרן הכפול של המשכורות מעיק ממש.

"חייבים למצוא פיתרון." יחיאל מקמט את מצחו מעל דפי החשבון המדאיגים. "נבטיח תרומה לועד הרבנים, נעמי. זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות כרגע."

וזה גם הדבר היחיד שמועיל באמת. כל ההשתדלויות הגשמיות הן סיפור-כיסוי, דרך טבעית להוריד את השפע מלמעלה.

"רק שבועיים וחצי עברו מהתרומה!" נעמי מכתפת את תיק העבודה אחרי כמעט שנה ששכב בארון, ועיניה נוצצות בתקווה. "שבועיים וחצי – וכבר אני יוצאת לעבודה חדשה ובעלת משכורת מצוינת!"

השמיים בהירים, המשרד החדש מצפה לה בניחוח רענן של ניקיון. נעמי מתיישבת מול המחשב ומרגישה את מלאכי הצדקה שמלווים אותה גם לפה. היא תצליח! זה ברור. יש לה עדיפות מיוחדת אצל בורא העולם.

 

דף ברוח

משרדי מס הכנסה קרים ומנוכרים. מעוז הביורוקרטיה והכללים הנוקשים. הם עוד יותר קרים כשהפקיד מודיע לך שההחזר יעוכב עד המצאת המסמכים הנדרשים.

"שלחתי הכל!" נאווה מתוסכלת. "העתקי חשבונות בנק שנה אחורה, קבלות של שנתיים, הצהרת הון, צילומי תעודת זהות ונספחים, מילאתי עשרות טפסים! מה עוד, למען השם?"

הפקיד לא מתרגש. הוא רגיל שמתרגזים עליו. "זה"- הוא אומר ומצביע על סעיף נידח בטופס הבקשה הראשי, "המסמך הזה חסר."

ליבה של נאוה נופל, כי היא יודעת שאת המסמך הזה אין לה. אין. כבר כמה שבועות היא מחפשת אחריו – והוא פשוט התאדה.

גובה ההחזר שהם אמורים לקבל ממס הכנסה הוא עצום. הכל אושר, רק המסמך החסר מעכב את קבלת הכסף.

היא חוזרת הביתה ופותחת שוב במסע החיפושים. לאן יכול להיעלם דף נייר? לאלף מקומות. אולי נפל מהתיק והילדים פיארו אותו ביצירותיהם. אולי נזרק בטעות לפח. אולי היא הניחה אותו בכיס החצאית – והוא נשאר שם וכובס ביסודיות? אולי עף וחדר מתחת לארון הספרים הכבד, זה שלא הוזז כבר שלוש עשרה שנה?

איך מוצאים כשלא יודעים היכן לחפש?

"נתרום לועד הרבנים." מציע נאווה בייאוש. שום מוצא אחר אין לה. הם סרקו כל סנטימטר במשרד ובבית, בחדר המדרגות, בדרך מהמשרד הביתה. רק נס יציל אותם.

והנס קורה. במכתב שנשלח לועד לא מפורט היכן הוא נמצא לבסוף, אבל המסמך הוגש וזה מה שחשוב. חשבון הבנק של נאוה זוכה בסכום עצום, והיא ידעה למעלה מכל ספק שזו אהבת השם מוחשית. ברכת הצדיק והצדקה שלחה את השפע הזה אל ביתם.

 

כופלים לו

"ר' ישראל, אני שמח לפגוש אותך כאן."

ישראל מניח את ידו על הגמרא ונעמד, מביט בחשש-מה בראש הישיבה לצעירים. הוא יודע מה הוא רוצה לומר לו, וצודק.

"מנדי התקדם נפלא בשנה שלמדת איתו." מחמיא ראש הישיבה. ישראל מהנהן. כן, ו…?

"בתקופה האחרונה נראה שהוא מיצה. אין לו כל כך חשק… הוא ביקש לחזור ללמוד כרגיל בסדר ג', עם בחור מתוך הישיבה."

"אני מבין." מגיב ישראל. וכי יש לו משהו אחר לומר?

הוא חושב על השעתיים היומיות שלו עם מנדי. הלימוד היסב לו הרבה סיפוק, וגם – משמעותי בהחלט- תשלום נאה שנצרך לא מעט למשפחתו האהובה.

למחרת אחרי ארוחת ערב ישראל מתיישב על הספה, ואין לו שום חשק לשום דבר. תהילה בכורתו מדיחה כלים במטבח, הבנים חוזרים מהמתמידים, רוחמי אשתו מארגנת את מערכי השיעורים לכיתתה. כולם עסוקים.

חוץ ממנו.

"קום, תפתח ספר. תעשה משהו מועיל." דוחק ישראל בעצמו. אבל לא מתחשק לו.

העננה ממשיכה להעיק עליו בשבועיים הבאים, עד שהוא נתקל בעלון ובברכתו של רבי חיים קניבסקי.

"החלטתי שזה הזמן שד' מנסה אותנו" – מספר ישראל. "והרואה שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה. הצטרפתי."

מיד אחרי חנוכה ניגש אליו אברך חשוב מהשכונה. "שמעתי שאתה לומד עם בחורים בסדר ג'. הבן שלי צריך קצת עזרה… אולי התפנה לך זמן בערב?"

התפנה לו זמן? בהחלט כן!

"הבחור החדש יותר מאתגר, והתשלום בהתאם. בדיוק כמו שהבטיח שר התורה לתורמי ועד הרבנים: יוכפלו מזונותיכם, פשוטו כמשמעו!"