קמחא דפסחא… זו לא קלישאה !

"קיבלתי מנציג ועד הרבנים שעומד איתנו בקשר אלף שקלים. הוא אמר שנשתמש בזה להוצאות החג." אריה מדבר בשקט, נבוך ורב השכונה מקשיב בכובד ראש. "זה יכול באמת לעזור: אלף שקלים יספיקו לחמש עופות, ארבע קילו מצות ועוד מצרכים בסיסיים שחסרים עדיין." 

 

"ומה הבעיה?" שואל הרב.

 

"העניין הוא שעם מזון נוכל להסתדר, אנחנו כבר רגילים להצטמצם. ירקות נקבל בחלוקה ומצות אנחנו מוכרחים רק ללילה הראשון. אבל לשמואל שלי התפתחה בשן דלקת הדורשת התערבות כירורגית. הוא סובל, זה מפריע לו נורא בלימודים. לפני פורים הוא ממש בכה מכאבים… רציתי לדעת אם מותר לי להשתמש בכסף לטיפול בשן." הוא מעביר משקל מרגל לרגל, הסומק פורח בלחייו. "אתה מבין, כבוד הרב? במזון אנחנו כבר רגילים להצטמצם, אבל הדלקת של שמואל שלי… זה יותר דחוף עכשיו."

 

פשוט לרחם, לרחם ולבכות. הנה עומד אבא ובידו אלף שקלים. בסך הכל אלף שקלים. הוא מסתכל ולא יודע על מה להוציא את הכסף קודם: לקנות צרכים מינימליים לחג הפסח ולהזניח שן מודלקת של בחור הישיבה שלו? לטפל בילד הסובל ולרעוב, פשוטו כמשמעו, שבעת ימי החג? 

 

הרב הורה לאריה, כמובן, להשתמש בכסף למטרה לשמה נועד ולקנות את כל צורכי החג בהידור. אחר כך צלצל הרב לועד הרבנים וסיפר להם על שאלתו הזועקת של אריה. במהירות האפשרית הועברה תמיכה מכובדת בפעם השניה לאותו חודש.

 

כשאנחנו שומעים את הסיפור על אותו יהודי שבא אל ה"בית הלוי" מבריסק בשאלה האם יצא ידי חובתו בארבע כוסות חלב- נדמה לנו שסיפור כזה אינו יכול לקרות היום. אבל אריה- אריה הגיע אל רב השכונה בערב פסח שנה שעברה, והוא אינו היחיד. הוא רק דוגמה, אמיתית, חיה וכואבת לאלפי משפחות החיות בינותינו.

 

קמחא דפסחא, בעינינו, מצטיירת כמכירת ירקות מוזלת או חלוקת בשר ועוף בחצי המחיר. ובינינו: מכירות החסד הללו מקלות על כולנו, אבל לא הן קמחא דפסחא.

 

קמחא דפסחא זו לא קלישאה הלקוחה מספרי ההלכה. קמחא דפסחא הוא קמח, ממש. מצות, יין, מצרכים בסיסיים לאלפי משפחות שאין להן כלום לקדם בו את החג הקרב. כלום. אפילו לא למכירות חסד מוזלות.

 

גם אצל אלפי המשפחות הנעזרות ערב פסח עכשיו. שלוליות של מים בכל מקום, מטליות וקרצופים. החדרים בוהקים כבר וכעת נכנסים למטבח. אמא- אם יש, ואם היא ברוך ד' בריאה, והיא מתפקדת, מנצחת על המלאכה והילדים עוזרים על ידה. מרוקנים את הארונות מכלי החמץ, מנקים היטב ועוטפים בנייר לבן. אחר כך, כשהבית מבריק, נוצץ ונקי מכל רבב- מורדים אחר כבוד כלי הפסח החגיגיים.

ואחר כך- מה אחר כך?

 

אחר כך צריך למלא את המקרר והמזווה במצרכי מזון ולהתחיל בבישולים המיוחדים של פסח. ליל הסדר, והשנה עוד שתי סעודות של שבת וחג ביחד. אבל בבתים האלה, למרות שהחמץ הוצא מזמן, לא הוכנסה המצה. ולא השמן, ולא היין, לא הירקות ולא הביצים… הפינות מבריקות, המטבח מוכשר ואין שום שיירים של חמץ, אבל הסיפוק הממלא והתכונה החגיגית שמאחדת את כל בתי ישראל- פוסחת על הבתים האלה. שם יש רק עצבות, וחושך, ומועקה גדולה- גדולה…     

 

ארונות נוצצים

 

ליל בדיקת חמץ. החרוצות שבעקרות הבית כבר העמיסו את המקפיא בעוגות של פסח וחביתיות מקמח תפוחי אדמה. מי שעדיין לא התחילה- תתחיל עכשיו, בשעה שהילדים הולכים עם אבא והנר מחדר לחדר. אצל אלפי אלפי משפחות- בזמן הזה עוד לא קנו כלום מצורכי החג. אלפי משפחות מכל הערים בארץ. זה מספר אגדי! מחריד את שלוות הנפש. ואנחנו, כן, אנחנו, מוכרחים להיות שותפים בהבאת שמחת החג אליהם.

אלו משפחות שאתם ודאי מכירים. אינכם מודעים לרמת המחיה בביתם, מעולם לא בדקתם בשקיות הקנייה שלהם. ובעצם, נדמה שהם הולכים לקניות באמצע הלילה, כשאף אחד אינו רואה… כך היה נדמה גם לרות, שכנה אמיתית של משפחת ג' מאחת הקהילות הגדולות בארץ.

 

אף פעם לא ראו את בני משפחת ג' סוחבים שקיות עמוסות בגודל של משפחה ברוכה כמוהם. תמיד הם דפקו בדלת לבקש מוצר או שניים והבטיחו להחזיר בהקדם. כשפגשת אותם במכולת, העבירו בקופה לחם וחלב, לפעמים גם שני גילה וממרח שוקולד… אבל אף אחד לא חיבר את הפיסות הנראות למציאות המזעזעת.

 

ערב אחד יצאו ההורים לשמחה משפחתית ורות הוזמנה לשמור על הילדים בבית ג'. את הארון היא פתחה כדי לחפש דייסה לקטן… והוא היה ריק. גם בארון לצידו לא היה כלום וגם בארונות הנוספים כך. ארונות מזווה ענקיים מכלימים בריקנותם, מבוישים… אין שימורים, אין פסטות, אין רסק עגבניות. הבית יבש.

 

היא לא הסיקה מסקנות פזיזות מהבטה בלתי מתוכננת אחת. רותי המשיכה לעקוב ופתאום שמה לב שבאמת אף פעם לא מגיע אליהם משלוח גדול מהצרכנייה, ופתאום נזכרה שבערב פורים בקשה הגברת בגדים ישנים שלא בשימוש… היא חשבה שהיא רוצה להכין מהם תחפושות, אבל עכשיו היא מבינה טוב יותר- – –

 

כשועד הרבנים הוכנסו במהירות לבית ג' הם גילו גם את המחלה של האבא, זו שאף אחד לא ידע עליה, והמשפחה זוכה כל הזמן לליווי ועזרה צמודה. בזכות הקמחא דפסחא שאנחנו ניתן- תהיה להם שמחה גם בחג. מי שצריך יקבל נעליים, אמא תזכה לבגד חדש, והשולחן יהיה, בעזרת ד', עמוס מטעמים.

 

נארח מכל הלב

 

איך אנו פותחים את אמירת ההגדה? "כל דכפין ייתי ויכול…" רגע, הרי אנחנו באמת לארח אצלנו על שולחן הסדר שלנו אורחים, כמה שיותר! איך אפשר?!

 

לסעוד עימנו על שולחננו במציאות – אולי הם לא יגיעו. אבל אנחנו – אנחנו מארחים לחג עשרים וחמשה אלף אורחים, מארחים באופן המכובד והמכבד ביותר שאפשר. מארחים אותם בביתם שלהם.

 

לפני פסח מעביר כל רב שכונה ועיר את הרשימה שלו. הם, מתוך הקהילה, יודעים את המצוקות ויורדים לנבכי הבעיות. הם יודעים היכן יש להכניס כעת בדחיפות עליונה את שמחת החג. שלושים טון מצות מהודרות נאפו במיוחד על ידי ועד הרבנים וחולקו ברחבי הארץ, הלכה למעשה דברי המשנה ברורה: מצוה גדולה יותר לטחון החיטים ולאפותם, ורק אח"כ לחלקם. אלפי אלפי תמיכות נוספות, של מוצרי מזון, וכספים לקניית ביגוד ודברים נצרכים- הגיעו לכל מקום על פני מפת ארץ ישראל. בתים שאילולי ועד הרבנים- היה החג הזה עצוב, עצוב מאד בשבילם. ולא שכל השנה שמחה יותר… אבל עצבות וייאוש בחג החירות- זה כבר הרבה-הרבה מעבר ליותר מידי…

 

 

אז בואו, עכשיו, נזכור את עשרים וחמשה אלף האורחים שלנו. כשאנחנו עורכים את הקניות לחג- נפריש משהו עבורם. כשאנחנו מתלבטים בין שני זוגות נעליים לליל הסדר- לא נשכח שגם הם מחכים לנו, ורוצים חג שמח. אם נשתף אותם בחג שלנו, בשולחן שלנו- נזכה גם אנחנו לפסח כשר, מתוך שמחה יהודית אמיתית- – –