הדופק של עם ישראל
כ"ב אלול התשע"ד 17.09.2014
כאן, בחדר המיון המרכזי של כלל ישראל, מרגישים את הלמות הדופק בחדות מירבית….
היקף וכמות הנצרכים נמצאת בשיא שלא נראה מאז שנוסד ועד הרבנים. לא רק עליה במספר מבקשי העזרה, אלא גם בעוצמת הטרגדיות והצרות. אי אפשר להתעלם מאף אחד, לכולם קשה מנשוא, וכל עניין הוא דחוף יותר מדחוף.
אלונקות מוטסות בזו אחר זו אל תוך חדר מיון. החובשים יורים משפטים בהולים ומעבירים את הפצועים בזהירות מהאלונקה למיטת הברזל של בית החולים.
קומת הכניסה מלאה אנשי צוות, רופאים ואחיות. עירויים מוכנסים, מסכות חמצן מוצמדות לפנים חיוורות. מישהו צועק: חדר ניתוח! אנשי כח עזר ממלאים טפסים במהירות.
ברחבת הכניסה פולטות מוניות בני משפחה מבוהלים. שני אמבולנסים מסתובבים בגמלוניות במרחב הצר כמו פילים מסורבלים, ואחרי רגע שועטים החוצה בסירנה איומה.
קרה משהו – מתפשטת השמועה מפה לאוזן. אולי תאונת שרשרת קטלנית, אולי פיגוע, נפילת קסאם או אירוע רב נפגעים מסוג אחר. משהו קרה, זה ודאי. המעודכנים מוסרים פרטים בטון ידעני, ועדיין לא ברור מה ומי ואיך, רק צוות חדר המיון עצמו מודע להיקף וממדי ההתרחשות. שם חשים בחדות שיא את עוצמת הפגיעה.
כשהכל חסום
אלה שאומרים שהמצב הכלכלי הורע מאד, שאברכים מגיעים לפת לחם, שהקיצוצים הכאיבו מאד, מאד מאד, ופגעו ממש בקיום הבסיסי של אלפי ילדים – לא יודעים בעצמם עד כמה המשפטים הללו נכונים. מייסרים עד קצה-קצה-קצה גבול הסיבולת. אפשר לדבר, אבל אין דומים הדיבורים הללו למה שרואים בעיניים, למה שחווים בעצמם גבאי ועד הרבנים.
כבר עשרים שנה שועד הרבנים הוא מקור מפלט לעשרות אלפי משפחות מכל הארץ. עשרים שנה מתמוטטות משפחות טרופות נשימה על כתפיהם של רבני הועד, זועקות 'הצילו' ומקבלות מענה מתאים. עשרים שנה נערמים מגדלים מיוסרים של טפסי בקשות, נוטפים דם ודמעות, מתחננים על אמא חולה, על אב מחוסר הכרה, על ילדים שמתחבאים מתחת לשמיכה ואוטמים את האוזניים חזק כדי לא לראות ולא לשמוע.
והשנה האחרונה היתה הקשה מכולם. בשנה האחרונה קצב הבקשות הזורמות למשרד כמעט הכפיל את עצמו. בעלי משפחות לא עומדים לבד בנטל, הוצאה חיונית מחייבת ליטול חובות, כל חריגה מהמינימום המינימום הקיומי מיד מכניסה למערבולת, וכבר מסתובבים בין גמ"חים, ואין ממי לבקש, ואי אפשר לשאת עיניים אל בעלי החוב בבית הכנסת… המתח נותן את אותותיו בבית, בילדים, בבעיות הבריאות שצצות פתאום כמו משום מקום. וככה קורה שבשנה האחרונה שוטף צונאמי אדיר את משרדי ועד הרבנים.
כשקשה – כסף יכול לחולל פלאים, ובלעדיו הכל תקוע: איך לוקחים חונכים לילדים אם אין כסף, אי אפשר לטפל רגשית, אי אפשר להוציא את אמא לחופשה קצרה וחיונית, אי אפשר להרשות תוספי תזונה מחזקים, אי אפשר. כל כך אי אפשר. כל כך חסום וחנוק, שרק מזה אפשר להתמוטט.
מי יעני
והסיפורים הקשים האלה מגיעים לפני הכל לועד הרבנים. לכתפיהם הרחבות של גדולי הדור, לידיהם האמונות של הגבאים. אגן הדמעות של עם ישראל קולט לתוכו את כל צרות הכלל והפרט.
כאן, בחדר המיון המרכזי של כלל ישראל, מרגישים את הלמות הדופק בחדות מירבית. כן, השנה האחרונה היתה קשה, הגזירות הכלכליות לחצו כל כך הרבה משפחות אל הקיר, כל כך הרבה משפחות שלא נותרה להם ברירה – או להתמוטט, חס וחלילה, או לפנות לועד הרבנים.
ועד הרבנים שומע את כולם, אוסף וקולט את הצרות ונענה להם במסירות ומקצועיות. לאחר שרבני השכונות מבררים, דנים ומאשרים את אמיתות הצורך בסיוע, ההתנהלות ההמשכית פשוטה למדי. לכל משפחה נבנית תוכנית שיקום מתאימה, הם מקבלים תמיכה לתקופה ראשונית ובעזרת תכנון כלכלי מדוקדק צולחים בס"ד ושורדים גם מצבים קשים.
היקף וכמות הנצרכים נמצאת בשיא שלא נראה מאז שנוסד ועד הרבנים. לא רק עליה במספר מבקשי העזרה, אלא גם בעוצמת הטרגדיות והצרות. אי אפשר להתעלם מאף אחד, לכולם קשה מנשוא, וכל עניין הוא דחוף יותר מדחוף.
יושבים הרבנים שלכם בכובד ראש, רב השכונה שלך, רבני הקהילה של כל עיר ועיר בארץ ישראל, ולפניהם הנתונים. ערימות קלסרים, נתונים טכניים אבל כל כך לא יבשים, כל כך אמיתיים וממלאי צער. יש תקציב, וחייבים להסתדר איתו – אבל איך? מהיכן הכסף? ואיזו משפחה אפשר לדחות לאחר כך?
בקשה רודפת בקשה. מתחננת, צועקת: לא, אל תשאירו אותי מחוץ לתמיכה החודשית! כבר באו מים עד נפש! הרבנים קוראים את המילים המשורבטות על הטפסים. משפטים בעט פשוט, מתמצתים בשורה בודדת עולם ומלואו של סבל: "האמא חולת סוכרת, האב פוטר מעבודתו, שני ילדים סובלים מלקויות למידה קשות." אוקיינוס של דמעות מסתתר מאחורי משפט תמים כמו זה!
עיניים לך מייחלים
משפחה מביתר ומבאר שבע, מחיפה ומרכסים ומצפת ובני ברק, ומנתניה ומחדרה ומירושלים וממודיעין עילית ואלעד – – – המוני המשפחות שהצטרפו השנה למבקשי הבקשות בעל כורחן, עומדות מאחורי העלון הזה. ועד הרבנים, קופת הצדקה הגדולה של ארץ ישראל, צועקת בשבילם בשער.
ועד הרבנים זועק את זעקתם של העניים בתוכנו. ועד הרבנים שולח את העלון הזה לתיבת הדואר שלך, ומביא לאוזניך את הבכי של השכנים שלך, של המכרים שלך, אולי של בני משפחה שאתה אפילו אינך יודע שהם נזקקים לכך. עשרות אלפי המשפחות שנושאות עיניים לעלון הזה, שמחכות לתמיכה החודשית מועד הרבנים ויודעות שהיא תלויה במגביות הללו בדיוק – הולמות כעת במתח, עוקבות בדריכות אחרי התגובה שלך. תיתן? לא תיתן? יהמו רחמיך או שאולי, רחמנא ליצלן, כבר קהינו מרוב צרות?
עשרות אלפי משפחות ימשיכו לשחות על פני המים בזכות התמיכה של ועד הרבנים. עשרות אלפי משפחות לא יקרסו ולא יתפרקו, עשרות אלפי משפחות יעברו בעזרת השם את הגל הקשה של חייהם ללא צלקות – בזכות ועד הרבנים. בזכות התרומה שלך.
בועד הרבנים מתגלה עם ישראל במלוא יופיו. ערבות הדדית מעוררת השתאות, איך מיליוני שקלים מחליפים ידיים, מלב אוהב ורחום של יהודי לביתו העני של יהודי אחר. והשנה – השנה יותר מתמיד. למרות שלכולם קשה, והצמצומים לא פסחו על אף אחד. למרות שהעולם ממשיך להסתובב וההוצאות לא קטנות עם השנים אלא להיפך – למרות זאת ממשיך ועד הרבנים במלוא העוז, במלוא הכוח, לדאוג לעניים – בזכותכם.
אפס כי לא יחדל אביון
שנת שמיטה באה עלינו לטובה. שנה שבה אנחנו מפקירים הכל, פותחים לרווחה את השדות והפרדסים, מפסיקים להשתדל השתדלות גשמית ומשליכים את כל יהבינו, בטוח בטוח, על הקדוש ברוך הוא.
אז נכון שאנחנו יושבי ערים ולא תושבי הכפר, ושום גינת ירק לא מתנוססת בחצר הבית שלנו. אין לנו תפוחים או חיטה להפקיר, אבל המשמעות והביטחון הם לא נחלתם של עובדי האדמה בלבד. אנחנו משמיטים את החלק שלנו, פותחים ממה שיש ומשתתפים במה שיש עם עניי ארץ ישראל. אנחנו משמיטים את ה'אני' שלנו, מוותרים עוד, מוותרים מעט על הפינוק שאנו רגילים אליו כדי לתת לאחרים חיים.
הרי גם אנחנו מבקשים חיים. זוכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים. אנחנו ניתן חיים לעניי ועד הרבנים, נהיה שותפים כתף אל כתף יחד עם גדולי הדור בצדקה המהודרת המקיפה את כל ארץ ישראל. נהיה מאלה שמביאים חיים לעשרות אלפי בתים בעשרות יישובים, והצדקה הגדולה הזו תכריע את הכף לחיים.
זה שצדקה מהפכת גזר דין – כתוב במפורש. וזו הסגולה הכי טובה להינצל בדין. זו הסגולה הכי עתיקה ובדוקה לזכות לשנה טובה. אנחנו ניטיב לאחרים, הקב"ה ייטיב לנו.
