תרמו כעת לועד הרבנים וציינו עבור קרן מס' 3808

ברור מאליו

"אמרתי לך שזה יקרה!" אלישבע צועקת והדמעות מרטיבות את השפופרת. "ידעתי שהוא יקרוס, אני ידעתי!" היא רצה לצומת, עוצרת מונית וטסה לרמב"ם. "אני בדרך" היא מודיעה למירי שעדיין מעבר לקו. "תבואי הכי מהר שאת יכולה."

בטיפול נמרץ עובדים על אח שלהן, האח הגדול, המגן, החזק. האח שהוא גם אבא וגם אמא. מירי מגיעה והן נופלות אחת לזרועות רעותה בבכי תמרורים.

שלושה גלמודים

קצת אחרי שאבא נפטר הציעו לאמא שידוך. מודעת אבל בודדה עוד תלתה בחצר הבניין והכסאות הנמוכים מהגמ"ח עמדו בערימה על יד הדלת. אמא הסכימה מיד. טקס נישואין צנוע, מזוודה גדולה, והפעם אמא היא זו שיוצאת מן הבית, ודווקא בכוחות עצמה ומרצון.

ושוב נשארו בבית רק שלושה. שלושה ילדים בוגרים שאביהם עלה לשמים בסערה אחרי ייסורים קשים, ואמא נמלטה לחיים חדשים שאולי יהיו טובים יותר. והם בסך הכל ילדים, שצריכים גב וזקוקים לאוזן קשבת.

שמוליק הגדול לקח אחריות. איפה יאכלו בשבת, תשלומי מים וחשמל, חוב לעירייה, תיקון צנרת באמבטיה… שתי האחיות תלו בו עיניים והוא עמד בעול בגבורה.

כשאלישבע חלתה בחום גבוה יחד עם התקפות שיעולים מחרידות – שמוליק זירז אותה לגשת לרופא. הבדיקות הציגו ערכים לא תקינים, החום המשיך לטפס ורופא קופת חולים הציע שיפנו למיון. הם אפילו לא התקשרו לעדכן את אמא. שמוליק הזמין מונית ויחד נסעו שלושה אחים לבית החולים רמב"ם.

אלישבע אובחנה כסובלת מאסטמה קשה. ההיצרות בדרכי הנשימה גרמה לדלקות חוזרות שהצריכו אשפוזים תכופים. שמוליק רץ ללא הרף, מדבר עם הרופאים, משיג כספים לכל מה שצריך, מנהל פנקסי חובות מדוקדקים ושובר את הראש לפני כל קנייה של תרופות יקרות בשביל אלישבע. בין לבין הוא שומע שידוכים למירי והולך לפגוש מועמדים מתאימים. המון עול, כמו ראש משפחה.

קצה כוח הסבל

אמצע תפילת מנחה בבית הכנסת המרכזי, החזן מסיים את הקדיש ופתאום מתמוטט בחור צעיר על רצפת בית הכנסת. מישהו מביא מים, מתנדב 'הצלה' מזנק לעברו והאמבולנס כבר צורח בחוץ. "זה שמואל נ'!" צועק הגבאי. "תתקשרו לבית שלו!"

בימים הבאים הן לא זזות מבית החולים גם כשהוא נשאר להשגחה. מירי חוזרת מהעבודה ישר למחלקה פנימית ואלישבע מפסידה ימים חשובים בסמינר. הרופאים לא רוצים לתת אבחנה מדויקת. "נראה כמו אירוע מוחי." מתפתל רופא בכיר. "אבל אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה. אולי מתח, אולי עול כבד מידי. הכל רק השערות."

שמוליק מועבר למוסד שיקומי במצב סיעודי לגמרי. לאט לאט הוא משתקם, עם הרבה תרגילי פיזיותרפיה וכוח רצון. אחרי חצי שנה הוא חוזר הביתה שלהם, לבית המסכן של שלושה יהודים גלמודים.

שמוליק הפך לשבר כלי. הוא כבר לא מסוגל לשאת בעול, ושתי האחיות נותרו ללא משען. צריך לדבר עם ארגוני רפואה שיאפשרו לו את הטיפולים היקרים, צריך לגייס מתנדבים שיסיעו אותו. עוד שנה עוברת, שמוליק משתפר וארגוני הרפואה מודיעים להם בעדינות שלא יוכלו להעניק להם את הטיפולים בחינם. "המון חולים מחכים בתור. אין ברירה."

שמוליק מסוגר בבית. אם בקושי נשאר כסף למונית עד לשיקום, אין סיכוי לשלם טיפולים יקרים כל כך. הוא בחור מבוגר, בקושי בן שלושים אבל זקן כמו בן מאה. האחיות מתפקעות ברוב לחץ, מירי מתוחה מהשידוכים שלה שלא זזים ואלישבע נתקפת בקוצר נשימה על ימין ועל שמאל. אנחות ממלאות את הבית.

אין תקווה ליתומים הללו? תדמיינו את הילדים שלכם, את עצמכם, בגילאי עשרים – שלושים. איזו טרגדיה מונחת כאן. שלושה בתים שיכלו להיבנות ולפרוח, ואיך הם תקועים בביצה של צרות. אפשר לראות כאן שלושה עלונים של נישואי יתומים, אפשר לראות כאן עלון שמבקש להקים קרן אחרי פטירה של אבא. לא משנה מה הכותרת- חייבים להרים אותם, להיכנס לבית של שלושה יתומים לבדם, לשלם טיפולים לשמוליק, לקנות תרופות לאסטמה, לתת בסיס נורמלי ויציב כדי שיוכלו לשמוע שידוכים ולהקים בתים נאמנים בישראל. התנערו, קומו עורו, התנערו מעפר כי בא אורכם- – –

לעזרה והצלה תרמו כעת לקרן מס' 3808 דרך ועד הרבנים לעניני צדקה