תרמו כעת לועד הרבנים וציינו עבור קרן מס' 3809

רגל לפליטה

"אם גם הרגל השנייה תלך אני לא יודעת מה יהיה איתי. אני לא אחיה בכזה מצב. אני לא… אי אפשר עוד פעם את כל הכאבים האלה, לשרוד עוד זיהומים, עוד התקפות של תרופות, שתי פרוטזות… לא!" פתאום היא צועקת. "לא! הרגל הזו חייבת להירפא! אלוקים, תציל אותי! אי אפשר ככה!"

כדי להציל את רגל ימין, הראשונה שחלתה, חרשו עם כסא הגלגלים של אמא את כל הארץ. מרופא לרופא, ממומחה אחד לשני, טיפולים חדשניים ומשונים… הם נאחזו בכל קנה רצוץ שאולי ישאיר את אמא שלימה בגופה.

תוך כדי המלחמה נגד הרוח גילתה אמא פצע גם ברגל שמאל. השם! עוד רגל הולכת לאיבוד?

אחרי ארבעה חודשים של מאבק סוחט הורידו את רגל ימין. אמא נשארה עם רגל אחת שגם היא בסכנת כריתה, ועכשיו צריך ללמוד לתפקד בלי רגל, להתמודד עם כאבי פאנטום מטריפים ולהיאבק על קיומה של רגל שמאל.

הפחד להישאר עם שני גדמים במקום רגליים מטריף את כל החושים. כמה אנטיביוטיקות ותרופות ומשחות וטיפולים בלי סוף, כמה ריצות, התייעצויות עם מומחים מכל העולם, טיפולים יקרים להחריד. כל החסכונות נשברו כדי להציל לפחות רגל אחת לפליטה מתוך שתיים. שישים אלף שקלים הלכו כדי להשאיר אותה עם רגל אחת, לפחות. שישים אלף שקלים שירדו לטמיון.

גדיעה

היום בו נשארה אמא עם שני גדמים במקומם של הרגליים היה חורבן אמיתי. אמא על שולחן הניתוחים, בלי יכולת לקום, בלי רגל לצעוד עליה ושברון שממלא כל פינה בחדרי הלב.

העבירו את אמא לשיקום במוסד של קופת חולים, ושם התברר כי הבעיה חריפה הרבה הרבה מעבר לזוג רגליים קטומות. למעלה משנתיים אמא קיבלה מסות של טיפול אנטיביוטי כדי להילחם בזיהום, ועוד בליל מגוון של תרופות מסוגים שונים. הכמות העצומה הצטברה בגוף ופגעה במערכת העיכול. המעיים מתנפחות ומבעבעות, מלחים וחומרים חשובים בורחים, הערכים בדם צונחים לאפס… כל הגוף מסובל ואפוף ייסורים, ואמא שוכבת מעורפלת מכאבי תופת וצועקת ביום ובלילה בלי להפסיק. אסור לתת לה מורפיום, כי גם כך הגוף מורעל מתרופות. מצבה הנפשי מידרדר מרוב צרות, שרירי הבטן גמורים גם הם, והצוות במוסד מרים ידיים ומשחרר את אמא משם – להם אין דרך לעזור לה. "קחו אותה." הם אומרים לאבא. אבל להיכן הוא ייקח אשה שחייבת סיעוד סביב השעון והשגחה רפואית צמודה?

קצה תקווה

המקום נמצא בדמותו של מוסד סיעודי בתל אביב. הם חייבים להיות דווקא במרכז ולא בביתם הצפוני, כי שם יש את אנשי המקצוע שמטפלים באמא. המוסד הוא פרטי, וגובה הון תועפות. הם אשמים שבמוסד הממשלתי לא מוכנים להחזיק את אמא יותר? כל יום מגיע ליחידה הקטנה במוסד רופא פרטי כדי לטפל במעיים. המומחה היחיד שמעניק סיכוי לרפא אותם. גם פיזיותרפיסט מקצועי היחיד מסוגו בארץ מגיע באופן פרטי. כל טיפול שלו עולה 350 שקלים.

אבא כבר לא סופר את החובות. הסכומים מסתחררים סביבו במערבולת, וכל המחשבה מאומצת בהשגת החוב הענק שחייבים לשלם בדחיפות למוסד הסיעודי, אחרת יוותרו ברחוב בלי טיפול מינימלי. לרופא הפרטי חייבים סכום גדול נוסף, מחר יש לשלם לפיזיותרפיסט את המגיע לו. מהשנתיים האחרונות נותרו חובות של עשרות אלפי שקלים. הם כבר גירדו את כל החסכונות כדי להציל את הרגל. מה יעשו שהרגל הלכה לפח וכל הכסף איתה?

אמא צועקת ובוכה כמו תינוקת. מצבה הנפשי גרוע ברמות שאי אפשר לתאר. הם רוצים לטפל גם בזה, אבל המשאבים נגמרו.

ובינתיים יושבים אבא והילדים על יד אמא עשרים וארבע שעות ביממה. אשה בלי רגליים ועם מעיים מבעבעים, שדופה כמו שלד עצמות, קרוסה בייסורים. מתעוררים בלילה לקול בכיותיה, נרתעים מכל מפגש עם אנשי הצוות במקום שאולי באו לומר שאי אפשר להישאר כאן בלי לשלם. הם לא יודעים את נפשם, מה יהיה מחר, מה יפול עליהם עוד רגע. איך נחלצים מבור התחתיות שכשלו לתוכו.

הם משוועים לתרומה שלנו, שתיתן להם אמא. אמא על שתי פרוטזות, אמא נכה, צמודה לקביים, אבל חיה ועירנית. אמא שלא טמונה תחת ערימת עינויי גוף ונפש.

זה החלום שלהם, האם נגשים אותו? מה אנחנו נעשה עם הסיפור הזה – יש לנו לב? יש לנו נשמה? כמה תרומה אתה שם כאן, כמה אתה רחום למשפחה יהודיה מסובלת?

לעזרה והצלה תרמו כעת לקרן מס' 3809 דרך ועד הרבנים לעניני צדקה