תרמו כעת לועד הרבנים וציינו עבור קרן 3807

לא יכולה לקום

אמא צעירה נפלה מהכסא ולא הצליחה לקום. הילדים עמדו סביבה, מודאגים, מושיטים יד לעזרה. אמא, בואי, אנחנו נרים אותך. אמא נושכת שפתיים עד זוב דם וחונקת בכוח את הצעקות. תקראו לאבא – היא לוחשת. מהר.

היא מנסה להישען על הכסא ולהתרומם – חורקת שיניים. כאב מפלח משחרר צעקה חדה. היא מנסה שוב, אבל – ריבונו של עולם! אין רצפה תחתיה. היא לא מרגישה את הרגליים!

האלונקה נוסעת במסדרונות בית החולים. עולים ויורדים בין הקומות, המון בדיקות וצילומים. ואף אחד לא יודע שבדקות הקריטיות הללו הפגיעה בעמוד השדרה מחמירה.

במערכת הכריזה הפנימית מזעיקים רופא בכיר – ומודיעים לאבא שאשתו נכנסת הרגע, מיד, לניתוח דחוף על עמוד השדרה. "הרגע?" הוא עומד מבולבל, עייף אחרי שעות של חוסר שינה. האחיות מכינות את אמא לניתוח, ובינתיים אבא מתקשר לילדים. "תתפללו חזק… ניתוח על עמוד השדרה. תלמדו לרפואת אמא." הוא מבקש מהבחורים שלו.

הוא לא יודע שחצי גוף משותק כבר. כל הפלג התחתון נפגע מיד בנפילה הפשוטה לכאורה. בחדר ניתוח מנסים לעצור את התפשטות השיתוק הלאה.

ייאוש

כשהדלתות הירוקות נפתחות הוא מזנק ממקומו. נו, הכל בסדר? "טיפלנו בחוט השידרה." מעדכן הרופא הבכיר. "פלג הגוף התחתון נפגע כבר קודם."

הוא נאחז בקיר מאחוריו. מחפש בעיניו את אשתו, שעדיין נתונה תחת ההרדמה. היא לא תוכל לקום? לא לתפקד, לא לשטוף רצפה? עקרת בית במלוא מובן המילה. כל פינה נוצצת, ארוחות מושקעות, ילדים מטופחים. סיפור של לפני השינה, משחק משותף, הפרשת חלה ביום שישי… איך כולאים אותה פתאום בזוג רגליים משותקות? איך חיים ככה בכלל?

מבית החולים מעבירים אותה לשיקום. בלי שום – שום תנועה בכל הפלג הגוף התחתון. עובדים איתה המון על תרגילים. אולי תצליח לעבור בעצמה מהכסא למיטה, אולי תוכל ללכת קצת עם הליכון…

אבל שום דבר לא מועיל. בכל החודשים שהיא בשיקום אין אפילו התקדמות קטנה, קטנטנה. הרגליים מאובנות כמו שני בולים חסרי חיות, והצוות הרפואי מודיע כי אין להם עוד מה להועיל לה ומבחינתם היא משוחררת.

מאמצי על

אמא חוזרת, ומכורח המציאות לפני בואה עוברים לדירה בקומת קרקע, בלי מדרגות בכלל. אביזרי נכות יקרים מותקנים בכל פינה בבית, עזרה צמודה מוכנסת הביתה לעשרים וארבע שעות ביממה. איך אפשר לעשות משהו כשמרותקים לכסא גלגלים מסורבל?

"אל תתייאשו!" זועקים עסקני הרפואה. "אמנם הרופאים בארץ חושבים שאין סיכוי, אבל מומחים בינלאומיים בבתי החולים הכי מפורסמים בעולם סוברים אחרת לגמרי!" המסמכים נשלחים לכל רחבי העולם. לארצות הברית, למכסיקו סיטי. יש תקווה…!

אז מתחילים מחדש לנסות. באופן פרטי, בלי מימון של שקל מקופת החולים שלא מקבלת את דעת המומחים מחו"ל. על חשבונם מתקיימים מידי יום שבעה שיעורי פיזיותרפיה. על חשבונם מביאים מטפלים מיוחדים הביתה, ואמא מתייגעת להזיז את כף הרגל עוד מילימטר ימינה.

אבא טובע תחת העול הטכני והרגשי. הוא גם אמא לילדים, גם בעל תומך לאשה מיוסרת… ובערבים הוא צמוד לטלפון. להשיג עוד גמ"ח, מימון דחוף לסבך ההוצאות המטורף. מצחו נחרש קמטים מול דפי החשבונות, מחר צריך לשלם שכר דירה. ביטוח לאומי מעניק קיצבה של מאה אחוז נכות, וזה בקושי מכסה חצי מההוצאות.

ימים יבואו

זה לא עלון של יאוש, אלא סיפור של תקווה. כל הקושי והדמעות, והחיים שהצטמצמו לכלא מרובע עם גלגלים. הבושות של הילדים להוביל את אמא ליד החברים… כל הכאב והצער הזה הוא זמני, נכה זמנית, אומללה זמנית. הלוואי.

הם לא יתייאשו אם אנחנו לא נתייאש. נבין כמה שווה עשרים השקלים שלנו כאן. עשרים שקלים ועוד חמישים שקלים של מישהו אחר יצטרפו לטיפול פיזיותרפיה נוסף. ועוד אחד, ועוד. עד שאמא תצליח להניע רגל. אנחנו לא נתייאש, וניתן להם תקווה. נוציא אשה צעירה מכסא גלגלים, לילדים שלה, לבית שלה. לחיים.

יום אחד אמא תיקח את הילדים לגינה על שתי רגליים. הם יחזרו והיא תשטוף את הפנים הדביקות, ותטגן חביתות, ותלביש להם פיג'מה ריחנית שכיבסה בעצמה. השמש תזרח, ותחושת שחרור גדולה תמלא את חדרי הלב. כסא הגלגלים יוחזר לגמ"ח, וזה יהיה בזכותכם.

הלוואי.

לעזרה והצלה תרמו כעת לקרן מס' 3807 דרך ועד הרבנים לעניני צדקה