תרמו כעת לועד הרבנים וציינו עבור קרן מס' 3811

לחם או חיים

"עוד לא עשינו קנייה לשבת." כך אמא. אבא מהנהן: אהה. אמא נושפת. "מה אהה? כבר יום חמישי!" אוי, העניות. העניות הזו! המתח הכלכלי שמהתל בעצבים של כולם ומורט את הדעת.

אבא מתנצל שחשב לקנות בכסף הזה תרופות. "אבל אני אסתדר." אמא לוקחת את הכסף ויצאה בצעד נמרץ לסופר השכונתי.

בצהרי יום שישי עומדים סדורים על הכיריים סירים מהבילים ובתוכם התרופות של אבא. אי אפשר לוותר על אוכל לשבת, ואי אפשר לא לקנות גז כשהבלונים מתרוקנים, ואי אפשר לא לקנות תרופות. צריך כל כך הרבה כסף, והמתח סביבו גואה לשיאים בלתי נסבלים.

ביום ראשון אבא יושב בכולל ומראהו מבהיל את החברותא. "אתה בסדר? מרגיש טוב?" אבא מסמן לשלילה. בשקט הוא מספר שהתרופות אזלו… החברותא מארגן מיד מגבית דחופה בין אברכי הכולל, ומשיג לאבא שלוש מאות שקל בשביל תרופות. בשביל לחיות.

תסמונת חשוכת מרפא

לא מזמן היו משפחה רגילה: אבא עבד ואיכשהו הסתדרו עם היום יום. בדירה של כמה מטרים פצפוניים, בחובות והתמודדות כלכלית לא פשוטה בכלל.

ואז התחילו התקפות גירוד נוראות לאבא. כל הבית רקד מול העור המתקלף והפצוע, הגירודים, תחושת הנימול האיומה. הפצעים התפתחו לזיהומים חמורים שדרשו אשפוז, ואף רופא לא ידע לתת מענה. חשבו על אלרגיה, על רגישות למשהו – אולי לפריחה, אולי לאבק או לגלוטן. אבא ביקר בהמון מחלקות והרבה מומחים עד שניתן שם של תסמונת נדירה שאין לה מרפא.

שוב הוא רץ לקופת חולים כשכל גופו דולק בזיהום נורא, ומשם ישר לבית חולים. הוא מאושפז תקופות ארוכות עד שמשיגים איזון כלשהו, ובזמן הזה כל הבית על גלגלים.

בעבודה מודיעים לו בעדינות שהוא מפוטר, כי אי אפשר להחזיק עובד שמחסיר כל כך הרבה. הוא חוזר הביתה ויודע שהברז היחיד שלהם נסגר דווקא כשצריך כל כך הרבה משאבים כדי לטפל במחלה שלו.

התקפי לב לאמא ולאבא

"מזל טוב, נולד לך בן!" צרחות של הרך הנולד ולאבא עולות דמעות בעיניים. הוא מחייג הביתה, נרגש. אחות מתרוצצת במסדרון ומתקרבת אליו. "דחוף!" היא אומרת לו. "אשתך מועברת לטיפול נמרץ!"

מה טיפול נמרץ? מה קרה? הרגע נולד בן בריא ואיחלו לו מזל טוב!

ניסי ניסים קרו בחדר טיפול נמרץ. אמא יוצבה וחזרה לחיים, וביום הברית כבר היתה משוחררת. חלשה וחיוורת, מלווה באלפי אזהרות שלא לשוב לעבודה בשום פנים ואופן.

ומאז היא חלשה – חלשה. מתפקדת בקושי, נחה הרבה. אין משכורת לא של אבא ולא של אמא, העוני גובר, הלחץ מחמיר את הזיהומים ואת מחלת העור, ושוב אבא מתאשפז.

תוך כדי מתארס הבן הבכור ואבא מגלגל את גופו הדווי מגמ"ח לגמ"ח. ביום האחרון של השבע ברכות הוא לא מרגיש פתאום את כל הצד השמאלי של גופו. הוא רץ לקופת חולים והרופא מזמין אמבולנס מייד. הילדים מביטים בעיניים קרועות באבא שלהם, שרק אתמול הוביל את בכורתו לחופה בפראק חגיגי, מוטל באלונקה. הם נצמדים לאמא שצווחת בהיסטריה.

תוריד לחץ?

מהמחלקה הקרדיולוגית אבא שוחרר אחרי צינתור בשלושה עורקים שהיו חסומים לחלוטין. עוד יותר חלש, עוד יותר מוגבל. צריך יותר תרופות, וחשוב להקפיד – כך הזהירו הרופאים – לא להילחץ ולא להיכנס למתח.

הבן הבא מתארס, ואין שום שמחה בבשורה הזו. בבית הזה כבר לא יודעים איך יראה המחר, מה יאכלו, במה יקנו תרופות. אמא מסתכלת על הפנים שלו ויודעת שתיכף תיכף מתחיל פה זיהום חדש.

שוב מאשפזים את אבא. שלושה שבועות לפני חתונה, ולא יודעים מתי הוא יאוזן וישוחרר. החתן מתהלך בפנים אבלות, אמא מרוטה עד עמקי נשמתה, הילדים שותקים את פחדיהם – – –

אף אחד לא יודע מה יהיה מחר. מה יקרה עם אמא, איזה התקף או זיהום יפתיע אצל אבא. מה יהיה עם שאר הילדים. רק אתה והשם לבדם יודעים אם הושטת יד או לא. אם השתדלת קצת להכניס שפיות לבית הזה. אם הוספת קצת, קצת שלוות נפש לעולמם של הילדים. רק השם לבדו יודע, והוא ישלם לך את השכר הרב השמור לעושי צדקות.

לעזרה והצלה תרמו כעת לקרן מס' 3811 דרך ועד הרבנים לעניני צדקה