היא אלמנה צעירה, בקושי בת ארבעים. בבית ילדים צפופים – ובלי פרנסה בכלל! לאיזה חיים קמים יום אחרי השבעה? לאן?
יתומים בוכים ליד קבר של אבא, קהים מרוב בכי. מסרבים להאמין שאבא לא ישוב עוד. לעולם. חוזרים לשבת שבעה בבית ומחכים שהדלת תיפתח ואבא יעמוד שם, חם ומחייך.
אנחנו דומעים איתם, אבל לדמוע זה לא מספיק. צריך לעשות מעשה.
חייבים לדאוג להם לשנים הבאות, ועוד לפני כן – לימים הקרובים. להכניס אוכל לשבת וליום יום, דמי לימוד וחשבונות לתשלום. אין פה את רבי צבי שיגייס כספים ליתומים. עכשיו הילדים שלו זקוקים שיגייסו כספים בשבילם.
תבינו! זו לא קלישאה. זה בית ריק, כפשוטו. אלמנה ושמונה יתומים בלי הכנסות, בכלל! מה עתיד לעבור עליהם בעשרים השנים הבאות, עד שהתינוק ייכנס לחופתו?
האם נהיה שם בשבילם?
הצילו כעת את 8 היתומים הקטנים
זכרו לציין את מספר הקרן 4403
"ומתי תחזור, אבא?" שאל בן השמונה וגבותיו מכווצות.
רבי הערשל חייך. "בקרוב, בעזרת השם."
אמא אחזה שקית קטנה עם מסמכים וארנק. אחת הבנות התחמקה עם התינוק לחדר פנימי, שלא יצרח כשאבא ואמא הולכים. כמה מילים אחרונות, להתראות חמודים ואל תדאגו, רק תתפללו לקדוש ברוך הוא- והם יוצאים לבית החולים, להסיר סופסוף את הגידול המציק מהמעיים.
עניין של כמה ימים והוא חוזר, כך הבטיח רבי הערשל לילדיו המודאגים.
אבל הוא לא חזר.
הוא לא חזר לאשתו ולשמונת הילדים שבבית, מגילאי 17 עד שנה. הוא לא חזר לילדים ה'מאומצים' שלו, יתומים וסתם בנים למשפחות מצוקה, שהתארחו תמיד על שולחנו.
הוא לא חזר לעזרת הנשים בבית הכנסת 'שלו', אליה היה נכנס מידי יום בשלוש לפנות בוקר, נועל את הדלת אחריו ולומד ברציפות עד תפילת שחרית.
הוא לא חזר.
היא לא ידעה
"נערוך שוב את הבדיקות, נבצע צילום נוסף ונחליט מה ומתי".
רבי הערשל מהנהן. בסדר. הוא מקבל צרור טפסים ומתחיל את המסע. לקיחת דמים לתוך מבחנות צבעוניות, ירידה לצילומים, עלייה חזרה למחלקה והמתנה לתוצאות.
בערב אמא חוזרת לילדים. הם תולים בה עיניים מצפות. נו, מה שלום אבא? מה עשו לו?
אבא שלהם תמיד בקושי אכל ובקושי שתה, כי רצה שיישאר לאחרים… רק לאחרונה הבינו שהגידול במעיים הוא זה שהגביל את אכילתו, והניתוח מבהיל אותם מאד.
"כלום," אמא מתיישבת עייפה וחולצת נעליים. "בינתיים רק בדיקות. בואו נקווה שזה ייגמר מהר."
היא לא ידעה כמה מהר זה ייגמר. כמה מהר וכמה רע.
בבית הכנסת מבחינים שרבי הערשל לא נמצא. אחד מילדי החיידר שלו מארגן במקומו את ארוחת הבוקר הקבועה לכל מיני נדכאים ושבורי לב ומעדכן שאבא יחזור תוך כמה ימים.
בשכונה הכירו אותו כמקשה אחת עם 'זופניק'. רבי הערשל הקים לתחייה את בית הכנסת הכמעט שומם, דאג לציוד מתאים וטיפוח שוטף. לאחרונה השיג כספים- רק השם יודע מהיכן- לשפץ את עזרת הנשים המוזנחת ולהופכה למקום שראוי להתפלל בו.
אף אחד לא ידע באמת מיהו ומה מעשיו. הוא היה איש שקט, פנימי וצנוע, שהסתיר בכל הכוח את גדלותו האמיתית. כששאלו אותו דבר הלכה הוא התחמק. "מצאתם את מי לשאול.. נו… מה אני כבר יודע…"
למחרת, כשאמא מגיעה להיות לידו במחלקה, עומדים ליד מיטתו שני רופאים ומדברים בקדחתנות.
"את אשתו?" הרופאים מסתובבים אליה. "תקשיבי, גברת. הכבד של בעלך גמור. כדאי שייכנס לתור להשתלת כבד."
היא אוחזת במעקה המיטה וכמעט מתעלפת. מה כבד? רק דיברו על הסרת גידול שפיר במעיים!
בערב היא עוזבת את בעלה הצדיק חיוור ורע יותר משנכנס לכאן, ואין לה בשורות מעודדות לילדים המאוכזבים. מה, אבא נשאר בבית חולים עוד שבוע? למה? למה?
הם באים לבקר אותו ונבהלים ממראהו הנורא. הם מתפללים שאבא יחזור – אבל הרופאים רק מנבאים שחורות.
"תשיגו דחוף תורם!" מורה הרב פירר. "אין זמן לחכות בתור להשתלת כבד!"
אמא מחייגת לאחיו של רבי הערשל. הפלאפון רועד בתוך ידה, היא נשענת על קיר בית החולים ומבקשת שמי שיכול יבוא כבר עכשיו לבדיקות התאמה.
תרומת כבד זו מסירות נפש אמיתית. בתרומה נלקח 65% מכבד האדם הבריא ומושתל בגוף החולה במקום הכבד הפגום. לתורם עצמו אורכים מינימום שלושה חודשים עד שהכבד משתקם ומחלים. ובכל זאת – כל אח ואח מתאווה להיות זה שיזכה לתרום מגופו לרבי הערשל.
פתאום – – –
הוא תמיד נתן כל כך הרבה לכולם. עד שפעם יש להם זכות להשיב לו בחזרה!
אחד עשר אחים נכנסים למרתון בדיקות. אחים בחלוק לבן לוקחים דם בסריה והמבחנות מורצות למעבדה. מגיעות תוצאות, ומתקדמים אל השלב השני. עוד בדיקות התאמה, בדיקת רקמות…
הם מסתובבים חסרי מנוחה במסדרון, ממלאים את העין בלבושם השחור, הירושלמי, ומחכים בשקיקה לתרום חיים לאח שלהם.
רופא מקצה המסדרון עוצר את המירוץ: "תפסיקו. אין טעם. אח שלכם לא יוכל לעבור שום ניתוח בזמן הקרוב. הוא איבד את ההכרה עכשיו."
וככה, אבא שרק נכנס לעבור ניתוח מורדם ומונשם במצב קריטי, ושבוע שלם לא יודעים מה יהיה הלאה.
שבוע שלם בבית שלו לא ישנים ולא אוכלים. שבוע שלם עוצרים נשימה וזועקים את הנשמה בתפילות. שבוע שלם הילדים שותקים ובוכים ומתפרקים וכבר לא יכולים. רק התינוק בן השנה משחק וצוהל כאילו כלום.
אחרי שבוע, חודש מאז שנכנס לבית החולים 'רק' לניתוח – הולכים אחרי מיטתו אלפי איש בוכיים.
המוני יהודים שהכירו אותו אישית אבל לא ידעו אחד על השני. המוני ילדים שהוא טיפח, אירח לימים ושבתות ושיקם באהבה. משפחות שהוא דאג להם וגייס שכר לימוד לילדיהם. זוגות שהשיא, נדכאי לב שבית הכנסת 'זופניק' היה הבית שלהם ורבי הערשל – אב רחימאי. עוד ועוד אנשים עם מעשי חסד שאף אחד לא ידע עליהם. רבי הערשל היה אדם כה צנוע, כה שומר סוד. הוא מעולם לא סיפר!
איך הוא חי? ממה התפרנס בעצמו? במה האכיל את ילדיו? אלו שאלות שהתשובה להן היא נס. רבי הערשל כתב מעט סת"ם לפרנסתו, אמא התמסרה לילדים ולמעשי החסד ולא עבדה מחוץ לבית. וכך גידלו עשרה ילדים, כמעט בלי הכנסות!
איך זה קרה? אף אחד לא יודע.
ואף אחד לא יודע איך זה יקרה גם הלאה.
