לתרומות להצלת שבעת היתומים הקליקו כאן, זכרו לציין ליד סכום התרומה את מס' הקרן 3958
ופתאום, סתם בשעת ערב רגועה של ליל שישי, נשמעה חבטה ואבא צנח אל הרצפה. הילדה ראשון שראה אותו השמיע צרחה זוועתית, ולשמעה רצו כל הילדים, ואמא, התגודדו סביב אבא שלהם ששוכב על הרצפה ופניו פני מת.
בלי לחשוב, הלב מאובן, אמא מחייגת לאמבולנס, האצבעות רועדות והיא מצליחה בקושי ללחוץ במקשים הנכונים. הילדים צועקים ומייללים, בוכים "אבא!!! אבא!!!" וכל השכונה שומעת את הקריאות הקורעות לב.
אנשי מד"א פרצו לדירה הענייה שלהם בבהילות, עטים על הגוף הדומם ומצמידים מכות חשמל בזו אחר זו. הילדים הוצאו מייד לבית השכנים, שלא יראו, שלא ישמעו, גם ככה ראו הרבה יותר מידי. אצל השכנים למעלה הילדים נושכים שפתיים, אפילו לא מסוגלים לקרוא תהילים מרוב אימה. אמא נוחתת מעולפת על הספה המרופטת. הפרמדיקים מנסים. מכות חשמל, עיסויים, מפה ומשם. ניסיון אחרון, אבל נשמתו של אבא פרחה אל השמים עוד לפני שהם הגיעו.
רמקולים צועקים ברחובות גבעת זאב, ואנשים ניטעים על מקומם בזעזוע: מה, רבי יוסף אליהו דונין – ז"ל? מה? איך פתאום? הקטנים שומעים ולא מזהים שזה השם של אבא. איזה רמקול צועק שם למטה, אולי אוטו גלידות…
ומי יסביר להם לקראת מה הם הולכים, ומי יתאר את שנות הסבל העניות שממתינות להם, בלי שום משפחה תומכת מסביב, אין דודים אין דודות אין סבא וסבתא, רק אמא צדקנית אחת לשבעה יתומים.
לתרומות להצלת שבעת היתומים הקליקו כאן, זכרו לציין ליד סכום התרומה את מס' הקרן 3958
בית עדין וצנוע
מן השמים קבעו לו לחכות הרבה זמן. עברה עוד שנה, ועוד שנה. בינתיים הבחור יוסף אליהו השקיע בתורת השם ואסף זכויות. רק בגיל ארבעים הוא נישא לאשה צדקנית, בעלת תשובה עדינה שבאה לכאן מאנגליה.
יחד בנו בית קטן שכולו תורה וחסד. ילדים עדינים ואצילים כמותם, אורחים קבועים ואושר גדול על אף הדלות. גם הם לא ידעו, כמה קצרות ומעטות השנים המתוקות הללו- – –
אמא עדינה עם מבטא בריטי כבד, יחד עם אבא מגדלים את הילדים במסירות. היא משקיעה את כל הלב בחינוכם לתורה וליראת שמיים, בוכה בהדלקת נרות ובכל יום שהשם יזכה אותם לבנים תלמידי חכמים ובנות צדיקות, ונותנת את כל כולה כדי שאבא יוכל להתמיד בעבודת השם שלו.
הילדים של משפחת דונין מסתכלים על אבא שלהם בהערצה ומנסים לחקות אותו, סופגים את האכפתית היהודית, את הלהט בלימוד התורה שנמשך לעיתים מעבר לעשר שעות רצופות, את יראת השמים בדקדוק ההלכה… הם קמים לבוקר אחרי שאבא כבר יצא למניין המוקדם, אמא מארגנת אותם ואז אבא חוזר, כי חשוב לו להביא אותם בעצמו לחיידר ולגנים.
כמו יהודים של פעם, חיים מהיד לפה, מקיצבת קטנה של ביטוח לאומי בגלל בעיית סחוס חמורה ברגליים של אבא, פלוס דתות מהכולל. בקושי רהיטים בבית, מדפי קרשים הם ה'ספרייה' בסלון והכסאות לא תואמים לשולחן. ושום דבר מכל התפאורה הגשמית לא מפריע למשפחה האצילית הזו לתת ולתת ולתת לכולם, מכל הלב.
אנשים של הרגע האחרון ממתינים על יד הקופה, העובדים מסדרים את המאפייה לקראת הסגירה, ואז, לאחר שהלקוח האחרון עוזב – נכנס רבי יוסף. העובדים מכירים אותו. הם ממלאים בשבילו ארגזים מהסחורה שנותרה: חלות, לחמניות, רוגעלאך ובורקסים, עוגיות מסוגים שונים… הרבה 'המוציא' ו'מזונות' טעימים וטובים לכבוד שבת, שיוסעו על ידי רבי יוסף לשמח משפחות עניות. העובד מסייע בידו להכניס את הארגזים, והמשלוח יוצא לדרך. רק קצת מהחלות מגיעות לבית של משפחת דונין. נכון שגם אצלם שולטת העניות ביד רמה, אבל- אחרים זקוקים לעזרה הזו יותר ממני- כך אומר רבי יוסף ופניו זוהרות.
עולם חסד
עוברות עוד כמה שנים. המשפחה מתרחבת, המצב הכלכלי נעשה קשה מחודש לחודש. כמה אפשר לכלכל בית מביטוח לאומי ודתות ותו לא? בלית ברירה מחפשים מקום זול יותר לגור בו. רבי יוסף מברר את האפשרויות ומגיע למישהו שמוכן לתת במחיר רצפה דירת שלושה וחצי חדרים ששייכת לארגון כלשהו. כך הם מגיעים לגבעת זאב. ויחד איתם מעתיקים מעשי החסד למקומם החדש.
ככה ממשיכה המשפחה הקטנה הזו. מגדלים את הילדים לבד, בלי סבא או סבתא לנוח אצלם אחרי לידה, בלי דודים שאפשר להתארח אצלם לפעמים. ההורים שלו נפטרו, ההורים שלה מתגוררים בבריטניה, רחוקים מדת. רק מידי פעם הם שולחים סכום כסף כלשהו שעוזר לשרוד את היום הבא. משפחה צדיקה וטובה וחסרת אמצעים.
יום אחד אבא חוזר הביתה בלי נעליים. יחף, פשוט. מה קרה? הוא פגש עני קשה יום שנעליו קרועות לגמרי. רבי יוסף הגיב באופן הטבעי ביותר מבחינתו: הוא חלץ את הזוג שלרגליו ונתן לאותו מסכן. לי יש נעליים אחרות- הבטיח לו. כן, יש לו גם זוג של נעלי שבת…
ערב חג אחר מספר חבר בעל משפחה ברוכה לרבי יוסף, שהבית שלו ריק. אין לו אוכל לחג בכלל, לא דגים לא עופות לא כלום. רבי יוסף מדבר עם מישהו שמכיר מישהו שיש לו קשרים עם בעל מסעדה כשרה למהדרין, ותוך שעה הוא מגיע לשם מעמיס אוכל מכל טוב הארץ, מנות ראשונות ועיקריות, תוספות מכל הסוגים, סלטים ופשטידות. הוא נוסע לבית החבר וממלא שם את המקרר ואת המקפיא בכוחות עצמו. זה שבבית שלו יסתפקו החג באוכל פשוט- זה נושא אחר לגמרי. ממש כמו רבי עקיבא ורחל שנתנו לאליהו הנביא המחופש קש מביתם הדל. רק ששם חיכתה הישועה והעשירות, וכאן המשך הסיפור מסמר שיער.
כולנו קרובים
כאן ביום אחד אבא קורס פתאום ומשיב את נשמתו ליוצרה. בלי שום הכנה, בלי סימן מקדים. סתם, לפני רגע דיבר איתם ובמשנהו נפל על הרצפה ונפטר לעיני ילדיו הקרועות. מקודם ערכו את השטיפה הקבועה של יום חמישי ועכשיו הם נערכים ללוויה.
אי אפשר לקלוט טרגדיה פתאומית כזו. כמו סלע במשקל מאה טון שנופל על הראש. כמו חושך נורא ושחור שיורד על העולם. עד אתמול היו שלווים ושקטים כמו כולנו, היום הם יושבים שבעה לבד בעולם. אין דודים שיסעדו אותם, אין מי שיתרוצץ ויעזור וישיג בשבילם. כמה שכנים טובים מכניסים ארוחות בוקר צהריים וערב, ולא יודעים שאילולא התרומה השקטה הזו לא היה מה לאכול בבית הזה.
מה יהיה מחר- איש אינו יודע. לאן תפנה אלמנה בודדה, מי ישמע אותה במבטא הבריטי העדין. למי מאיתנו אכפת על משפחה אלמונית ולא נודעת מגבעת זאב, שנשארה בלא אב ובלי פרוטה?
מה אנחנו מציעים למשפחה ענייה מוכת אסון, מלבד את הלב היהודי והתרומה שלנו?
תסתכל עליהם, כל מה שתיתן עכשיו – זה מה שיהיה. התרומות שיאספו היום הם הלחם של השנים הבאות, הם השכר לימוד כשיעלו הילדים לישיבות, הם התשלום לחשבון חשמל ומים.
אנחנו לא נדע מה קורה הלאה עם שבעה יתומים עדינים בודדים. מה שבטוח- אנחנו נדאג עכשיו להקים בסיס מסודר להמשך, שיהיה איזו אפשרות להתאושש מהמכה האנושה, משהו להתחיל לבנות איתו את השברים. הם כל כך אבודים בעולם, לבדם בבכיים ובצערם, בלי שום עוגן או משענת. סתם משפחה עדינה ואלמונית מגבעת זאב שאין להם אף קרובים ולכן כולנו קרוביהם. כולנו מחויבים, כולנו נעזור.
