האברך הצעיר הרב שלום יוסף סלומון ז"ל
בן 47 שנה בלבד
אשר רק לפני שנה נחלה במחלה הנוראה ל"ע, והוכרח לצאת לחו"ל לטיפולים רפואיים, בתקוה שיחזור בריא שלם, במקום זאת חזר עטוף בטלית…
לדאבון לב 8 ילדיו אשר מתוכם 4 יתומים עדיין בבית וחייבים את עזרתכם הדחופה!
4 יתומים שבורים לרסיסים חייבים אתכם כעת!
הם יושבים כעת ובוכים ולא יודעים מה יהיה מחר.
אנחנו – חייבים להיות לצידם ברגעים הקשים הללו!
כל תרומה חשובה לתת להם עוגן הצלה!
שנדע שאת שלנו עשינו!
ואבי היתומים יברך את כל השותפים בבני חיי ומזוני שלא ישמע עוד שוד ושבר גבולינו
"בל"ג בעומר כבר אהיה איתכם בארץ." אומר רבי שלום יוסף לאביו וגיסו. הוא שוכב על מיטת חדר ניתוח באינדיאנה, מרחק 12 שעות נסיעה מניו-יורק, ועל פניו פרוש חיוך שליו. "נגיע לרבי שמעון, בעזרת השם. אל תדאגו."
הוא חזר בל"ג בעומר, כמו שהבטיח – – –
מדורות בערו בכתום ואדום, רבבות יהודים רקדו בעוז לכבוד תורתו של רבי שמעון. מוזיקה ניגנה ונשמעה עד הר הזיתים, מתערבבת בקולות הקדיש שקראו יתומיו של רבי יוסף שלום.
>>>לתרומות ליחצו כאן<<<
מזל טוב מלא דמעות
"אז לא ניסע לטיולים בכלל?" בן השתים עשרה וחצי מאוכזב. "אבא הבטיח לי! וכל כך חיכיתי לחופש!"
הגדולים מביטים בו בתדהמה. "אבא צריך לקבל כימותרפיה במשך חצי שנה, אתה מבין? יש דברים יותר חשובים מבין הזמנים! "
"חצי שנה?" פתאום הוא קולט, ומתחיל לבכות. בוכה כמו תינוק. כמו ילד שאבא הוא כל עולמו. "אבל יש לי בר מצווה בחורף!"
הילד מתייפח בקול. אחים שלו מביטים עליו, וגם הם זולגים דמעות. יש להם אבא מיוחד שמחובר אליהם בכל נשמתו. בבקרים הוא מחנך בחיידר בדרום, וכמה שהוא אוהב ומשקיע בתלמידיו – הוא אוהב את ילדיו עשרת מונים. הם צריכים אותו! הם תלויים בו! ויש בבית כלה לפני חתונה, וילד שממש תיכף נכנס בעול מצוות!
אבא אושפז לסדרת טיפולים מפרכת, אבל הוא לא הסכים להיות חולה אפילו לרגע אחד.
"ברור שאני מגיע לחופה!" הוא מרים יד כחולה מרוב דקירות, מסדר את כיפתו הגדולה על ראשו הקירח וכולו מלא ביטחון. "אני בריא! הקדוש ברוך הוא רוצה שאקבל קצת כימותרפיה, לכן אני כאן… לחתונה אני יבוא."
בערב החתונה הביאו לאונקולוגית את חליפה השבת והשטריימל, וכך הוא יצא לחופה של ביתו הרביעית. כחוש, חיוור – וזוהר באושר.
הוא שידר ביטחון וחי באמונה חזקה שריבונו של עולם יעשה לו רק טוב. הילדים ינקו את הביטחון הזה, שאבו ממנו כח.
חתן בר-המצווה עלה לתורה בבית הכנסת של בית החולים. ילד קטן, בחליפה ומגבעת חדשים, אבא מובל לצידו בכסא גלגלים, חוט העירוי משתלשל מזרועו, והוא מספר לכולם שהוא בריא. הוא מרגיש מצוין!
אמא והבנות זורקות סוכריות מעזרת הנשים וקהל המתפללים, כולם בני משפחה של חולים מאושפזים, צועק 'מזל טוב'. כאילו זו בר מצווה רגילה.
אחרי חצי שנה אבא סיים את הסידרה בהצלחה, ברוך השם. נותרו רק מעט שאריות של תאים סרטניים שהוא אמור לעבור ניתוח יקר מאד בחו"ל כדי להסירם.
>>>לתרומות ליחצו כאן<<<
שמחה מלאת תקווה
"איזה כיף שאבא נמצא!" הם יושבים יחד סביב שולחן הסדר, מרגישים בני חורין אמיתיים. אבא איתם! שמחה עצומה הקיפה את הבית כל החג. הם פסעו סביב אבא בצעדי ריקוד, שמחים, מודים להשם!
בבוקר איסרו חג פסח ליוו אמא והילדים את אבא אל שדה התעופה. רק גיסו ואביו נסעו איתו, למרות שרבי שלום יוסף לא רצה בכך. "אסור לי להטריח את אבא." הוא טען. אבל הגיס שכנע שכך הוא יקיים מצוות כיבוד אב בהידור. "אבא יהיה הרבה יותר רגוע אם יסע איתך."
מצוות כיבוד אב ואם היתה טבועה בנשמתו. במשך שנים ארוכות רבי שלום יוסף דאג לה יום יום במסירות בל תתואר עד שנפטרה בשושן פורים ונקברה בהר הזיתים.
הלוויה שלה נערכה לקול חגיגות שושן פורים בירושלים. המיטה עברה ברחובות, וקולות חגיגת הפורים נשמעו לאורך כל הלוויה.
"תראו איך שמחים כשאמא שלי עולה לגן עדן." אמר אז רבי שלום יוסף. "הלוואי שגם בלוויה שלי כך יהודים ירקדו וישמחו."
אולי ידע? אולי הרגיש? הלוויה שלו התקיימה בליל ל"ג בעומר, ואת קולות השמחה והריקודים שמעו היטב עד להר הזיתים…
בארץ הילדים מתפללים בדמעות, ובאינדיאנה אבא מורד לניתוח. שתים עשרה שעות ארך הניתוח, במקום חמש השעות שתוכננו לכתחילה.
"הניתוח הצליח!" אמא פורצת בבכי והילדים מצטרפים אליה. פורקים מתח מטורף. "רק יחכו כמה שעות כדי לראות שהכל בסדר, ויעירו את אבא!"
אבל הכל לא היה בסדר.
בתחילה התפתחה רק דלקת ריאות, ואבא טופל באנטיביוטיקה. כשהדלקת תחלוף – כך הבטיחו הרופאים – יורידו את ההרדמה וההנשמה.
הדלקת חלפה, ואז התגלה בעיה בכבד. ואחר כך דלקת במעי, ושוב נתנו אנטיביוטיקה.
"הוא יהיה בריא," הבטיחו הרופאים כל הזמן. "צריך קצת סבלנות."
עובר יום ועוד יום. אבא היה אמור לחזור כבר, אבל בינתיים מחכים שהאנטיביוטיקה תשפיע, ואמא והילדים מתארגנים גם הם לנסיעה לארצות הברית, להחליף את הדוד ואת סבא.
>>>לתרומות ליחצו כאן<<<
יום חמישי י"ג אייר
שדה התעופה עמוס ומסחרר. אמא מגלגלת את המזוודה בין המוני האנשים, נפרדת לשלום מילדיה. "עד שתבואו אבא כבר יתעורר, בעזרת השם! יש לכם תור להנפקת ויזה ביום שני, זוכרים?"
הם זוכרים, בטח. מייחלים לנסוע כבר, לראות את אבא. להחזיק את ידו. לחוש את מבטו המלטף והאור שבעיניו.
אמא עלתה על המטוס, אמורה לנחות ביום שישי, להתארח בשבת בניו יורק ולצאת מיד אחר כך לנסיעה של 12 שעות עד לאינדיאנה. תכננו שהילדים יצאו מיד לאחר קבלת הויזה ויבואו גם הם.
הם לא הספיקו – – –
באינדיאנה, מרחק עשר שעות טיסה ועוד 12 שעות נסיעה, המדדים השתוללו. מלפנות בוקר אביו של רבי שלום יוסף וגיסו שהו ליד מיטתו, מפחדים לעזוב. לא לתפילה במניין, לא לאכילת סעודת שבת. בצום, בלי קידוש ובלי אוכל.
וגם אז, כשהוא על ערש דווי, הצליח רבי שלום יוסף לכבד את אביו.
באחת עשרה לפני צהריים המדדים נרגעו, ואביו של רבי שלום יוסף מיהר להתפלל, לקדש ולאכול. רק לאחר שהוא סיים בנחת את סעודת השבת- שוב הורע מצבו של רבי שלום יוסף, והוא השיב את נשמתו ליוצרה – —
הילדים חיכו לאבא, התגעגעו אליו, התפללו. הבטיחו שאבא ישוב תוך שבועיים, אחר כך אמרו להיאזר בסבלנות. אמא טסה והם התארגו לבוא אחריה – ובסוף התקשרו במוצאי שבת להגיד שלא צריך לבוא. אבא כבר יחזור לל"ג בעומר כמו שהבטיח. עטוף בטלית – – –
אי אפשר לתאר את העינוי הזה. אבא באינדיאנה, אמא בניו יורק, הילדים בארץ ישראל בוכים את נשמתם. חלף יום וחצי עד שארונו של אבא הגיע סוף סוף. יום וחצי של טירוף הדעת, של המתנה מענה ללוויה…
