היא יצאה מבית החולים, בפשטות. מסתכלת על רבי גבריאל פעם אחרונה, אומרת 'להתראות' וחוזרת הביתה. הוא בסך הכל נשאר כאן לכמה בדיקות לא מסובכות בשביל הסוכרת שלו, ומחר כנראה יחזור הביתה.
בבוקר היא שלחה את כולם ללימודים. ילדי המשפחתון באו, היום התחיל כרגיל. בערך בעשר התקשרו אליה מבית החולים.
סביבה פעוטות חייכניים. אחד מייבב רוצה בקבוק השני מושך חצאיתה ומקשקש, ודרך הטלפון מפילים עליה את האיומה שבבשורות.
פתאום – – –
המנהלת מאזינה לשיחה, ומרגע לרגע הולכות פניה ומחווירות. היסטרית היא לופתת את מכשיר הטלפון, ושואלת מבולבלת: אבא שלהן נפטר? הוא לא היה חולה בכלל! אז לקרוא להן? עכשיו? בטח בטח, אני מייד מזמינה מונית.
דפיקה על דלת כיתה ו'. המזכירה נכנסת ולוחשת משהו למורה שמתחילה לרעוד בפתאומיות. אחר כך עוברת המזכירה לכיתה ג', ולכיתה א', ומבקשת מהבנות של מזרחי לגשת למשרד.
ליד המזכירות ממתינות שלוש ילדות עדינות, שממש לא מבינות מה רוצים מהן ולמה ניגשת אליהן היועצת של בית הספר. 'אתן צריכות לחזור הביתה'- היא אומרת, והלבבות הקטנים נרעדים, 'אבא נסע אתמול לבית החולים, נכון? הוא לא מרגיש כל כך טוב.'
מתחת לבניין הן פוגשות את אחיהן, מלווה ברב'ה שלו. הם עולים לבית המלא בילדי המשפחתון שאמא מופקדת עליהם, ושם בין צעצועי תינוקות לרקע השירים העליזים הבוקעים מהטייפ- מתבשרים שאבא שלהם היקר והטוב עלה הבוקר לשמים.
הרמקולים מפרים את שלוות הבוקר השקט. מעט האנשים שברחובות מאזינים לשם המוכרז- "הרב גבריאל מזרחי זכרונו לברכה" נעצרים באחת. מי זה? מול העיניים עולה תמונה של אברך עדין, שיושב ולומד בשקט בפינה. זה הוא? נפטר פתאום? איך יכול להיות?
הם משפחה כמעט לא מוכרת. הרב גבריאל חצה לבד את הקווים, עזב עולם נשבר ונכנס להסתופף באוהלה של תורה. יחד עם רעייתו הצדיקה הקימו בית של מסירות נפש באלעד, מתנתקים מעולם מלא שבעבר השני. הוא נכנס מייד לכולל, שוקע במתיקות הלימוד ושוכח מהכל. היא פתחה משפחתון קטן להתפרנס ממנו, וככה, בצניעות וברוגע, הוקם משכן שכל כולו השראת השכינה. מתמודדים יחד ובונים בית של תורה בעשר אצבעות. יחד, הוא באמונתו החזקה ואשתו לצידו בכל אשר ילך.
יחד קיבלו את הבשורה על לקוי שמיעה חמור שהתגלה אצל הילדה. יולדות מאושרות הסיעו במסדרון המחלקה עריסות קטנות ורכות, ורבי גבריאל ישב לצד אשתו, מערסל בזרועותיו תינוקת קטנטונת שכנראה אינה שומעת מאומה. "השם יודע מה לתת לכל אחד." הוא אומר בקולו היציב, הרגוע, ומילותיו חודרות עמוק אל תוכה. גם הפגיעה באוזן הגיעה מידו הרחומה של השם, והוא יעניק להם ולילדה הקטנה את הכח להתגבר עליה.
מאוחר יותר עמדו יחד מאחורי דלתות ירוקות של חדר ניתוח. מבקשים בדמעות שהשם ישגיח על מלאכת המנתח העדינה, שהשתל ימוקם בדיוק המתאים, שהילדה שלהם תתחיל לשמוע משהו, בעזרת הבורא ובאמצעות מכשירי השמיעה שיורכבו על האוזן מבחוץ.
אף מילת תלונה לא הושמעה במהלך ההתרוצצויות סביב השמיעה הפגועה. הנשמה יצאה עד שהילדה למדה לדבר, בתהליך טיפולי עקבי ומורט; היו ביקורים תכופים אצל קלינאית תקשורת ואצל רופאים מומחים. ואחר כך – שילובה בגן ובבית הספר לצד סייעת צמודה שגבתה פרוצדורה ארוכה בעירייה. המון ריצות, המון כסף שגירדו מהארנק המחורר – אבל אף טרוניה כלפי שמיא. השם נתן את ההתמודדות – הוא יעניק את הכח.
הוצאות רפואיות
בינתיים למד רבי גבריאל לכתוב סת"ם כדי להקל מעט על הפרנסה המצומקת. היו רבים שביקשו את הכתיבה שלו, עם יראת השמים והנקיות הטהורה, אבל הוא לא חפץ וגם לא יכל להקדיש לכך שעות רבות. "איני אדם בריא-" ענה בהתנצלות- "אני חולה סוכר." את הסיבה השנייה כמס אצלו: מתיקות התורה משכה אותו עשרת מונים.
כשהתינוקת האחרונה, השישית בילדים, נולדה עם בעיית שמיעה זהה, הם כבר היו 'מומחים' בנושא. "אנחנו לא מבינים כלום"- אומר רבי גבריאל ומאמין בתמימות – "הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, ואנחנו נעמוד בתפקיד שהוטל עלינו."
אמא האמינה לו, והילדים חיו את קבלת הדין הפשוטה שאצלם היא מובנת מאליה. יחד המשיכו להתמודד בכבוד בכל החזיתות: עם הגידול המורכב, ההוצאות הכבדות, אבא מקפיד בדייקנות על הטיפול בסוכרת… בלי תמיכה מסביב כמעט, בלי קשר עם סבא סבתא ודודים – שכולם מעברו השני של המתרס. משפחה אצילית גיבורה.
שוב מסרו את הקטנטונת לחסדיהם של מנתחים, שוב הרטיבו דפי תהילים בתפילה מתוחה לרפואה שלמה, שוב משקיעים אנרגיות וזמן כדי שהקטנה תלמד לתקשר עם הסביבה.
הפעם הראשונה בה פנה רבי גבריאל לעזרה- ארעה לפני חודשים ספורים, כשמכשיר השמיעה אבד. ילדה הולכת לבית הספר ומנותקת מהעולם, לא שומעת את הנלמד, לא שומעת רכב מתקרב, רואה שצוחקים ולא מבינה מדוע. ומצד שני- מכשיר חדש כרוך ב27,000 שקלים! אין לו אפילו עשירית מהם. בלית ברירה הוא מגייס כוחות נפש ומבקש סיוע.
מקבלים באהבה
לא להאמין שעכשיו המשפחה העדינה הזו נמרחת על גבי עלון בפומביות כזו. האסון הפר את הצניעות האצילית שלהם, בלית ברירה, עם מסות בלתי אפשריות של כאב- מבקשים עזרה בפעם השנייה.
בשבת רבי גבריאל לא הרגיש טוב. במוצאי השבת כשהגיע למוקד- שלחו אותו חזרה עם הנחייה לעקוב ולווסת את רמות הסוכר. ביום ראשון פינו אותו לבית החולים באמבולנס, ועדיין היה נראה שנצרכות מספר בדיקות פשוטות ולא מדאיגות. "אחזור מחר"- נפרדה ממנו אמא בערב. מוקדם בבוקר מגיעים ילדי המשפחתון ועליה לקבלם בחיוך.
החדר מסתובב במעגלים. המשחקים, הלולים, התינוקות, הכל מתערבב לעיסה מטושטשת. הם בוכים כולם בתיאום, קולטים שמשהו קרה למטפלת הרגועה תמיד. הילדים חוזרים ממוסדות הלימוד, כמו מתוך ערפל הם נאחזים בה והיא מחבקת אותם. איפה אבא שלהם? תמיד היינו יחד, גידלנו יחד, טיפחנו יחד, נאבקנו יחד. איך היא מתמודדת עם החיים המורכבים לבדה?
