החתן בוכה ליד מיטת אביו החולה ומאושפז בבית החולים: "הבטחת שתעזור לי לחתונה"!

מספר קרן: 5825

"ניסע למיון?" אמא עומדת על יד אבא שנושך שפתיים כדי לא לצעוק, ונראית אבודה לגמרי. מאיר, שחזר לבין הזמנים קיץ וקיווה להתכונן לנישואיו בנחת, מאזין בדריכות לחילופי הדברים.

"אני חושב שכן." לוחש אבא. הפרוטזה שלו פרושה לפנים, ועיניהם של הילדים נעוצות חזק-חזק ברגל היחידה שנשארה לו,

בינתיים.

שוב יתחילו את אותו סיוט נורא, בו כורתים אצבע אחר אצבע, ועוד סנטימטר מכף הרגל, ועוד קטע עד הקרסול ואחר כך עד הברך, ואבא שלהם יהיה חסר שני רגליים? שוב תיטרף דעתו בכאבי פנטום מזוויעים, בהם הגוף כאילו 'מרגיש' את הרגל שאיננה?

אמא מזמינה מונית. היא מחטטת בכל התיקים והארנקים בחיפוש אחר חמישים שקל, והחתן הוא זה שמוצא בתא הקטן במזוודה את השטר המיוחל. אבא מדדה על הרגל התותבת במדרגות, המונית כבר צופרת למטה.

ובחדר הבנים שוכב חתן מיוסר, פניו טמונות בכרית ואלף קולות צועקים בתוכו. אתה הורג את אבא שלך! החתונה שלך גומרת אותו! אסור לך!

למחרת, כשהילדים נוסעים לבקר את אבא במחלקה ושומעים, כצפוי, על כריתת האצבע, מאיר מחזיק את עצמו בכוח כדי לא ליפול. ערימות הנדוניה, החולצות החדשות שקנה, ההזמנות שהגיעו ממשפחת הכלה והאורגניסט שהוא בחר – עולים ומצביעים מולו באצבע מאשימה: זה בגללך! אסור לך! אסור!!!

שנים ארוכות אבא עמל קשה לפרנס את המשפחה הגדולה ללא הצלחה, כאילו נגזרה עליו מלמעלה קללת עניות. עוד לפני חתונות הילדים מכרו את הדירה כדי לכסות חובות.

נישואי הילד הראשון העמיקו עוד יותר את בור החובות. אבא הסתובב מגמ"ח לגמ"ח, מחפש נואשות אחר עוד הלוואה, מקבל אזהרות חמורות מהבנק ומתחנן שיחכו לו עוד קצת, רק עד סוף השבוע, אולי יצליח להשיג עשר אלף שקלים שירגיעו קצת-קצת את המינוס.

יום אחד הזמינו אמבולנס הביתה. הלב של אבא לא עמד בלחצים האיומים ובטלפונים המנדנדים של הנושים. הזוג הצעיר הגיע מבוהל לבית החולים, נשרף לדעת שאולי הוא זה שגרם לאבא להתמוטט.

ארבע שנים עברו מאז, ונראה שכל יום מביא בשורות רעות משלו. שוב אבא קורס ונלקח לבית החולים, שוב הוא מרגיש רע מאד. הסוכר משתולל, נמק מתפשט בבוהן ימין והרופאים מודיעים כי אין ברירה אלא לכרות את האצבע.

אבא מוכנס לחדר ניתוח ויוצא משם בלי אצבע. חתיכה מהגוף שמתה בעודו בחיים. הוא מועבר לשיקום כואב ומייסר, ותוך זמן קצר מאד מתפשט נמק לשאר האצבעות, ולכף הרגל, ולשוק עצמה.

הוא חוזר הביתה חסר רגל. ועכשיו יש להתאים את הדירה למגורי נכה, ההוצאות רק גדלות והיכולת להתפרנס נסתמת לגמרי.

ועכשיו הרגל השנייה.

מאיר בוכה מבפנים. הוא לא מזיל דמעה, אבל גוו השחוח זועק אומללות. חתן שלושה שבועות לפני חתונה, אבא בבית החולים, מחר מכניסים אותו לניתוח כריתה ומי יודע מה עוד.

מפחיד איך עוני יכול להרוג בן אדם. עד לפני ארבע שנים היה להם אבא חזק, מפרנס – אמנם בקושי, אבל עובד, והיום הוא שבר כלי מלא חולאים.

וברור שזה הכסף! ברור שאם לא נקום ונעשה מעשה עכשיו, הרגע! כדי להרגיע אפילו במעט את הלחץ הכלכלי – תימשך ההידרדרות הזו מי יודע עד היכן!

למה אנחנו מחכים? מה צריך לקרות עוד רחמנא ליצלן, כדי שנקום להציל אבא לשישה ילדים?!

– – –

ליתומים אי אפשר להחזיר אבא. אבל את אביהם של מאיר החתן ואחיו אנחנו יכולים להציל! כמה אתה מוכן לשלם כדי ששישה ילדים יקבלו אבא?! כמה שווים לך חיים של יהודים!

בבקשה, זה כבר לא רק עניין של הכנסת חתן עני לחופה. זה כבר לא רק בניין בית בישראל ואפילו לא אוכל וקורת גג למשפחה ענייה. מונחים פה חיים שלמים!

עוד שלושה שבועות החתונה. מה יקרה עד אז? באיזה מצב יגיע אבא של מאיר לחופה? האם ניזעק להציל חיים?

איך אפשר להניח ליהודי לגווע, להפנות גב ולהתעלם?

 זה פיקוח נפש. עכשיו, כי כל יום הוא קריטי! אסור לנו לעזוב את הדף בלי לתרום משהו – – –