סודו של רבי ברק חנינא

מתי-מעט ידעו את סודו של רבי ברק חנינא לוסטיג ז"ל. מבחוץ ראו אברך משי מתמיד, ארבעה ילדים אצילי נפש שחינוכו ודרכו הנעלית של אביהם ניכרת במידותיהם המעודנות, ואמא צדיקה שמפרנסת ככל יכולתה.

רק החברים הקרובים ידעו שהוא חולה קוליטיס. 17 שנים הוא יוצא ובא בבתי חולים, עובר ניתוחים קשים, מתייסר- ושב לכולל. הילדים גדלים באהבת תורה עזה, יוקדת, בהתמסרות מוחלטת לקיום מצוות ולא משנה באיזה מצב.

ביום כיפור האחרון הילדים ישבו לבד בבית הכנסת. נער בן שבע עשרה מראה לאחיו הצעיר היכן אוחזים, יחד הם כורעים ומשתחווים… אחד מבני הקהילה התפלא: יום כיפור! איפה אבא שלכם?
הם ספרו שאבא בבית כשדמעות בעיניהם.

רבי ברק חנינא חלה במחלה הקשה, וגם אז לא שיתף ולא התלונן. מי שידע- עזר ככל יכולתו.

עניין של ימים

הם כבר ידעו שאלו ימיו האחרונים של אבא. ידעו ונצמדו אליו, שואבים עוד קצת כח, עוד קצת קירבת השם ואמונה. אמא עדיין יוצאת לעבודתה במשרה חלקית, משתדלת להחסיר כמה שפחות כי כל שקל נדרש כאוויר לנשימה. היא מלמדת את התלמידות ודרוכה לכל צלצול טלפון. מסיימת את השיעור ורצה הביתה: מה שלום אבא? הוא בסדר? איך הוא מרגיש?

רבי ברק חנינא בעצמו ישב עם הרב גרוסמן שליט"א מספר פעמים לשיחה עמוקה, לשאול כיצד יהודי מתכונן ליום הפטירה. הוא דיבר על המוות ביישוב דעת, שאל והקשה ובירר לפרטי פרטים מהו רצון השם בתוך הצרה שהוא מצוי בה. היתה לו בהירות חדה ואמונה איתנה בבורא העולם.

הוא רצה מאד להגיע לשר התורה מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. עזר מציון דאגו לאמבולנס, הרופאים הכינו אותו לנסיעה והמתנדבים העלו את כסא הגלגלים אל ביתו של הרב.

"אומרים לי שזה עניין של ימים," לוחש רבי ברק חנינא לגדול הדור. חולה מיוסר, אבא שתיכף ילדיו יתייתמו. "מה עלי לעשות?"

מרן מסתכל על האברך הסובל ועיניו הטובות מלטפות אותו ברחימאיות. "תלמד מסכת ברכות," הוא אומר לו.

הוא למד את מסכת ברכות כמה וכמה פעמים בחייו. את הש"ס כולו סיים פעמיים, וידע בבקיאות עצומה כמעט כל נושא שהעלו. אבל עכשיו רבי ברק חנינא נבוך. "אני לא מסוגל ללמוד מסכת שלמה… האם האזנה לשיעורים מוקלטים תיחשב כלימוד?"

תגידו לאבא 'שלום' לנצח

מלאך המוות קרוב ממש, מציץ מן החלונות. החרב מונפת ורבי ברק חנינא ממשיך. מנצל כל רגע ללא לאות. לומד, מתפלל, מרעיף סביבו אמונה ושלווה, מודה לרופאים ולצוות, מדריך את ילדיו, מחזק את רעייתו… הוא התכונן לבית עולמו בגאון, בביטחון. מזכך עוד ועוד את נשמתו לקראת מפגשה עם יוצרה.

הפעם האחרונה שראה אור-שמש, היה זה כשאחד האברכים ששהה לצד מיטתו הוריד את רבי ברק חנינא לחצר בית החולים. לאברך היה ספר נביא והוא הקריא והסביר את הפירושים.

רבי ברק חנינא, נראה יותר 'שם' מאשר כאן, התערב בלימוד שוב ושוב, מתקן ומדייק את הדברים. הוא זכר את המפרשים בעל פה! בקי בש"ס, בתורה שבכתב, בנביאים… במצב שאנשים אחרים מתחננים למשככי כאבים, מעורפלים מייסורים – רבי ברק חנינא התרכז בלימוד…

ביום חמישי, כשהוא כבר התענה איומות, כל עצמותיו אכולות מהתאים הסרטניים – החליטו להרדים אותו, ולפני כן קראו לילדיו להיפרד.

ילדים קטנים. הגדול בן שבע עשרה, הקטנה בת עשר. אפרוחים ממש. בואו תגידו לאבא שלום לפני שהוא עוצם עיניים לנצח.

הם שבים הביתה שותקים. מכונסים בכאב. אמא ליד אבא בבית החולים, עזר מציון שולחים את סעודות השבת, ושעון החול מתקתק.

ביום ראשון הגיע הבן לבקר את אבא המורדם. לחקוק עוד קצת את מראהו בזיכרון, ולמד לידו בקול רם. פתאום רבי ברק חנינא הרים את ידיו. נשמתו שמעה את התורה שכה אהבה.

חברים שרו לצידו שירי רגש וקירבת אלוקים – ושוב נראו הידיים הצפודות מחולי- מתרוממות כתגובה.

באותו ערב הלב נדם, ורבי ברק חנינא לוסטיג ז"ל, שהתכונן בצלילות לרגע הזה- נלקח לבית עולמו.