בת התשע נלחצה שהיא מאחרת לבית הספר: "אמא, תכתבי לי פתק!" בן השנה וחצי מסתובב עם הבקבוק ומטפטף דייסה בכל הבית. הגדול יותר מזכיר בחשיבות שהיום צום. מהומה נורמלית של בוקר בבית רגיל.
ופתאום, לתוך הרגילות הכי פשוטה בעולם נכנס מלאך המוות בסערה. בשנייה מתמלא הרחוב אמבולנסים צורחים, ובכיות ההיסטריה של הילדים מתחרות בקול הסירנה. הבוקר עוד היתה להם אמא, הכי רגועה והכי אמהית בעולם. עכשיו לא.
רק אתמול-
בבוקר ט' בטבת אמא הכניסה את הסנדוויצ'ים לתיקים, ווידאה שכולם אכלו ושתו מספיק ושלחה אותם בחיבוק אוהב. "להתראות תלמיד חכם שלי!" אמרה לילד חיידר שלה. "בהצלחה לכולם!" הם יצאו מרוצים, ילדים מטופחים שלוקחים איתם לכיתה את החיוך של אמא.
אחר כך היא התפנתה לתפילת שחרית. התינוק כבר אכל וטופל, הוא משחק ברוגע והיא מתפללת. מילה מילה, ממליכה את הקדוש ברוך הוא ברצינות ובאהבה.
עד לא מזמן היה לה הסכם עם השכנה: כל בוקר הן נפגשו בבית גפנר, כדי לברך ברכות השחר בקול ולזכות בעשרים אמנים! "את מבינה איזו זכות זו?!" התפעלה מרת מרגלית בעדינות אופיינית, "הרי ממילא אנחנו מברכות ברכות השחר, למה שנחמיץ עשרים מלאכים שיבראו מה'אמנים' שלנו?"
היום, בסך הכל עשרים וארבע שעות אחרי, מבהילה אותם שכנה בקומה אל תוך הבית שלה. שלא יראו יותר ממה שראו כבר, את אמא שלהם הטובה והרכה נטולת רוח חיים. ילדים רועדים כמו דגים ישובים על הספה בבית זר. בת התשע בתלבושת שאמא גיהצה במסירות, שואלת כל הזמן: מה קרה לאמא? מה קרה לה? בן השלוש מתעקש לחזור הביתה, והשכנה מחבקת אותו, מציע לו ממתק, משכנעת אותו בפרסים. הוא לא רוצה כלום. רק את אמא!!! הוא צורח, נשכב על הרצפה ומעיף ידיים ורגליים. את אמאאא!!!! השכנה חונקת יפחותיה בכוח.
אתמול בשעות הבוקר אמא בישלה להם ארוחת צהריים הכי טובה שיש. חשוב לה שהילדים יאכלו בריא, ואפילו בתקופות שחוו דחקות כלכלית ידעה להמציא כמעט יש מאין ארוחות מזינות. בכל התחומים היא יודעת להסתדר ולנתב את ההוצאות בתבונה: הילדים לבושים נקי, מטופח ותואם – ויחד עם זאת בשיא הפשטות ובמינימום עלויות. הם מקבלים מה שהם צריכים ובלי מותרות בכלל. כך גם הדירה: מסודרת, נקייה ופשוטה-פשוטה. המצב הכלכלי אילץ אותה לוותר על המון דברים שאצל כל אשה אחרת הן חלק בלתי נפרד מהמחייה השוטפת, והיא עשתה זאת כמובן מאליו.
"מארגנים בבנין משלוח ארוחות ליולדות." מתקשרת שכנה. מרגלית מתנדבת מייד להיות הראשונה. "אני בכל מקרה מבשלת, מה הבעיה להוסיף כמה מנות?" גם היום היה התור שלה לשלוח ארוחה, אבל הכיריים ריקות מסירים. במקום שאמא תבשל פה עכשיו, שוברות השכנות את הראש במה להאכיל את היתומים שלה. ילדים שרגילים לארוחה טרייה יום-יום, ועכשיו יאלצו להסתגל לאורח חיים שונה לגמרי…
עדיין צריכים אותה
לפני שנים היא עבדה מחוץ לבית, וכשהבכורה קצת גדלה החליטה מרגלית ע"ה שהיא תוכל להסתדר גם בלי תוספת ההכנסה הקטנה הזו. "ילדים צריכים אמא." אמרה. "אמא שתשלח אותם בבוקר ותקבל אותם בצהריים, תכין יחד שיעורי בית ותשחק איתם." ילדים צריכים אמא- אמרה הגברת מרגלית ע"ה. אפשר להתפלץ רק מלראות אותם עכשיו, את הילדים האלה, שצריכים אמא. תינוק בן שנה וחצי שצוחק לכולם בשבעה.
היא באמת היתה אמא למופת. הבית היה ממלכה והילדים- נסיכים. אמא היתה מעורבת בחייהם עד הפרט האחרון, הם סיפרו לה ושוחחו איתה, והיא הקשיבה להם – לכל אחד: מהגדולה בת התשע ועד בן השלוש- במלוא תשומת הלב. הם היו משפחה קטנה ומאושרת, מלאת חמימות וספוגה ביראת שמים ומידות טובות שאמא חינכה להם בנעימות ורכות.
אבל בעשרה בטבת
היא היתה אשה אחת פשוטה מתוכנו, עם הטרחות הרגילות והעיסוקים עד מעל הראש כמו כל אם בישראל. ובכל זאת מצאה המון כוחות גם בשביל אחרים. לא היתה שמחה או חלילה שעת צער שמרגלית לא הושיטה לה יד מסייעת. בבניין ידעו שממרגלית תמיד אפשר לבקש – והיא תענה בשמחה גדולה.
"אני משופעת, חזרתי הרגע מקופת חולים." מספרת שכנה. היא נראית חיוורת ומותשת, מוקפת ילדים בשיא הערנות. "בואו אלינו!" מזמינה מרגלית בשיא הטבעיות. היא מכניסה את גדוד ילדי השכנה לביתם, מעסיקה את כולם, מכינה ארוחת ערב לחבריא ואחר כך מקלחת ומלבישה פיז'מות נקיות משלה. השכנה מקבלת בערב ילדים מאורגנים היישר למיטות.
גם אתמול בערב, כשחזרו מהשמחה המשפחתית, אמא הכינה את הילדים שלה לשינה וקראה איתם קריאת שמע בסבלנות, כאילו לא אמצע הלילה עכשיו וגם היא עייפה. בכל מה שנוגע לחינוך הילדים היו הכוחות שלה בלתי נדלים.
אתמול נרדמו עם חיוך על השפתיים. בבוקר חשך עולמם.
מכינים את הילדים ללוויה. מסבירים להם לאן אמא נעלמה ומה יקרה עכשיו, והיתומים מתפרצים בבכיות היסטריות. איך אפשר לעמוד בפני ילדה בת תשע שאמא לא תשתתף במסיבת בת המצווה שלה, לא תלווה אותה בשנות ההתבגרות, לא תעמוד לצידה יותר אף פעם-אף פעם? איך אפשר לעמוד בפני ילד בן שש, עדין כמו אמא שלו ומזכיר אותה כשתי טיפות מים, והוא אחוז הלם נורא?
להצלת עתידם של ארבעת היתומים הקטנטנים הקליקו כאן
וזכרו לציין ליד סכום התרומה עבור מס' קרן מס' 4130
אף אחד בעולם לא יכול לעמוד בפניהם. אף אחד. בבית אחד בברכפלד יושבים אלמן ויתומים ולא מצליחים לעכל את אסונם, כל העיר מזועזעת מהטרגדיה הפתאומית: ארבעה פיצקאלאך! איך הוא יגדל אותם לבד? ואין תשובה לשאלה 'מה הלאה'.
הילדים חוו טראומה איומה, כשאתמול היתה להם אמא בריאה ועכשיו נותרה רק דמות מחייכת בתמונות. ספל הקפה שלה עדיין חם מהשתייה של הבוקר, הכביסה שהעמידה אתמול בלילה טרם נתלתה. כל הסימנים בבית זועקים אמא, והיא איננה.
אנחנו לא מסוגלים להביט להם בעיניים, הלב שלנו נקרע לחתיכות. לא מסוגלים להמשיך הלאה בלי לתת משהו משלנו כדי לשקם את הבית השבור. יש אסונות שמוכנים אליהם נפשית. כאן חוו טרגדיה פתאומית כל כך, שייקח להם המון זמן והרבה סיוע נפשי עד שישובו לחיים.
יצטרכו להכניס שם הרבה הרבה עזרה, וכל העזרות גם יחד לא יוכלו למלא מקום של אמא אחת. יצטרכו להסיר מעל אבא את החובות שהצטברו מהשנים האחרונות, בהן לא היתה בבית פרנסה מסודרת. ולפני הכל מוכרחים לטפל ביתומים הללו, שב'בום' מחריד נפלו כל חומות הביטחון בחייהם.
אם כולנו נתגייס עכשיו ונעניק בסיס כלכלי יציב- יש להם סיכוי להתאושש. אם לא נוותר לעצמנו, נמצא מה לתת, העיקר שנהיה שותפים. אם נדע בבירור שהבית הזה עומד על התרומה שניתן עכשיו – יש להם סיכוי.
הם יושבים שבעה, ואנחנו באים לנחם. לא נוכל להחזיר להם גם מעט מזעיר משאיבדו, אבל בזכותנו יוכלו לגייס את כל הכוחות כדי לעבור את השנים הבאות בשלום.
