.
.
כל השבת מנדי ליהג על הבלונים שיתלה בבניין, בהבעה של ילד בן שש בכור ואחראי. "אני יקשט את הבית ואת כל הקומה, ואבא שלי יחזור ויופתע!"
.
לכולם היה ברור שאבא יחזור מהר. אם לא במוצ"ש, אז בראשון או שני מקסימום. רק ייצבו אותו קצת, יעלו את ההמוגלובין הנמוך, יבנו פרוטוקול טיפולים וישחררו אותו לאשפוז יום. אין טעם להשהות אותו במחלקה בשביל הקרנות של פעם ביומיים.
.
ככה חשבו. ככה קיוו.
.
.
יום שני י"ג אלול תשע"ז.
.
היום תהיה הלוויה.
.
עוד לא שבוע מאז נודע שהוא חולה, וכבר קוברים אותו. בלי שום הכנה נפשית, ככה בבום נורא שמזעזע את האדמה מתחת לרגליים.
.
ככה ב'בום' נורא נשארו אלמנה ושלושה יתומים קטנטנים, בבית מפורק, בלי אבא, בלי משענת. ככה הם עומדים פשוטי ידיים ואנחנו איתם – – –
.
אין מי שהסיפור הזה לא מרעיד לו את המקומות הכי חשופים בנפש. אין מי שלא מתפלץ מהמהירות. ואנחנו עפר ואפר, תולעת וכלימה. ואנחנו כלום. כלום. מה חיינו מה כוחנו מה ישועתנו.
.
אנחנו כלום. כלום. ורק דבר אחד יש לנו להישען עליו. ריבונו של עולם מגלה לנו את הנוסחה:
.
ותשובה ותפילה וצדקה.
.
"וצדקה", שעכשיו באה להתחנן אליך מתוך העלון המדמם הזה. "וצדקה" לאלמנה ושלושה יתומים שאתמול היה להם אבא והיום אין. צדקה שריבונו של עולם שללח לתוך הידיים שלך, כי זה מה שהוא מבקש ממך באלול הזה. צדקה. תן אותה, תן. צדקה תציל ממוות.
.
.
.
.
.
.
מהיום למחר
.
יום שלישי, ז' אלול תשע"ז
.
עוד היה יום רגיל. תפילה בהשכמת הבוקר, התארגנות עם הילדים ופיזור במוסדות הלימוד. אחר כך החברותא הקבועה שלו, ורק באחת עשרה הוא יוצא לעבוד ביגיע כפיו ולפרנס את משפחתו הקטן. רבי חיים יוסף לא מוכן לקבל שקל שלא עמל עליו. בערב הוא פוגש את הילדים, חוזר עם הבכור על החומש, משוחח עם אשתו ויוצא לחברותא.
.
יום רביעי, ח' אלול תשע"ז
.
בבוקר הוא עורך בדיקות דם. מרגיש קצת סחרחורות לאחרונה, אולי חסר לו איזה וויטמינים. מקופת חולים הוא יוצא לחברותא ולעבודה. כרגיל.
.
בצהריים התקשרו אליו. "חיים יוסף קליין? תוצאות הבדיקות שלך הגיעו, וחשוב שתערוך במהירות בדיקות חוזרות. גש מייד למיון! כבר הכנו לך הפניה."
.
הוא נפרד חיוור מהבית, חיבוק לילדים, נשיקה לתינוק- — "אתה בטוח שאני לא יבוא איתך?" אשתו רועדת. הוא שלל בתנועת ראש. בטוח שלא. הוא מרגיש טוב. טיפה סחרחורת… "ואיפה נשאיר עכשיו שלושה ילדים? אני אסתדר, אל תדאגי. אשתדל לחזור מהר."
.
וככה הוא יצה. בלי דרמות מיותרות, בלי התרגשות. בלי להיפרד מהילדים ומקירות הבית. אף אחד לא חלם שהוא יחזור לכאן עטוף בטלית. אף אחד לא אמר לילדים לחרוט בזיכרונם את דיוקנו של אבא הטוב. תינוק בן שנה וחצי, ילדון בן ארבע ובן שש…
.
יום חמישי, ט' אלול תשע"ז
.
זה קרה מהר. מהר. פחד אלוקים. היום פה ומחר שם. אתמול בריא והיום הם יושבים יחד מול מנהל המחלקה, שמודיע במילים יבשות על לוקמיה בדם. הורים צעירים, רק עכשיו מלאו לו עשרים ושמונה, מקשיבים לאחוזי החלמה גבוהים וסיכויי ההישרדות שלו. "90% מהחולים בלוקמיה מבריאים לחלוטין, ובפרט צעירים כמוך," מעודד הרופא. "זה הסוג הקל ויש לנו את האמצעים לטפל בך."
.
הורים צעירים מרימים עיניים לשמים. רק לך ריבונו של עולם, רק לך יש את האמצעים לרפא, רק אתה קובע סיכויי הישרדות. השם, תן לנו כח!
.
רבי חיים יוסף נכנס למדים של בית החולים. נראה בפנים חולה ומדולדל כל כך, שהיא לא מסוגלת לראות אותו כך.
.
היא חוזרת לבד, ובאוטובוס מ'הדסה' הביתה מוסבות פניה הדומעות אל החלון. בוכה מבוהלת כל כך. היא לא רבנית ולא צדיקה נסתרת. סתם אמא לשלושה ילדים שפתאום גילו לבעלה את המחלה, והיא רועדת מפחד.
.
יום שישי, י' אלול תשע"ז
.
ההורים שלו באים לבקר אותו במחלקה, ורבי חיים יוסף מגייס את כוחותיו כדי להיראות בריא וחזק. הם רואים אותו ומתעודדים. הילד שלהם יהיה בסדר, ולו בזכות כיבוד ההורים שלו. כל שבת הוא מגיע להתברך אצל אבא ואמא. אם רק נדמה לו שהם צריכים משהו- הוא נזעק להשיגו. שבועיים קודם אמו סיפרה שיש לה מעט עוף לשבת, כמה שעות אחר כך הופיע רבי חיים יוסף והביא איתו מגשי בשר.
.
שבת מתקרבת. אשתו בולעת דמעות ומעמידה סיר, לא מסוגלת לבשל כרגיל. הילדים שואלים איפה אבא, ואמא מבטיחה שהוא יחזור בהקדם ממש. "רק קצת לא הרגיש טוב." היא מסבירה לשני ה'גדולים' שתולים בה עיניים מודאגות. הקטן מתעסק עם המשחקים וצוהל. מה הוא מבין.
.
בבית החולים רבי חיים יוסף מארגן מחשבון הבנק שלו 1116 ש"ח במזומן ומעביר את הכסף לאחיו השוהה לצידו. "אני חייב לחנות הצעצועים על הפרסים שקניתי לילדי ה'מתמידים'," הוא מבקש שיחזיר את החוב בהקדם האפשרי.
.
הוא הרגיש, הנשמה יודעת… כשהתגייסו בבית הכנסת הקהילתי לכתיבת ספר תורה, קנה רבי חיים יוסף עמוד שלם, ושילם במזומן. כשהציעו לו לקנות עמוד נוסף בתשלומים- נתקלו בסירוב מוחלט. "אני לא רוצה להיות חייב. מי יודע מה יהיה מחר?"
.
ליל שבת
.
הוא יורד עם אחיו לבית הכנסת של בית החולים, ואחר כך משתתף בסעודה שעורך ארגון החסד. "כל שבוע אני מביא את הסלטים לבית החולים," הוא אומר למתנדבים הצדיקים. "ורק עכשיו אני מבין כמה אור של שבת זה מכניס לכזה מקום עצוב. דווקא עכשיו אני רואה את העוצמה של עם ישראל. הייתי מעדיף לא להטריח אף אחד…"
.
רבי חיים יוסף מחייך, ובקצה עיניו מנצנצות דמעות, "אבל האמת היא שכל מי שמגיע, כל ביקור וחיזוק מעודד ונותן כח…"
.
יום השבת, י"א אלול תשע"ז
.
בבוקר שוב תוקפת אותו סחרחורת. "אל תרד לבית הכנסת," מורה הרופא. הוא מתפלל בחדר, ואחיו מביא מלמטה סלטים וצ'ולנט לסעודה.
.
שעה ארוכה עולות זמירות מהחדר במחלקה. שירי אמונה ותפילה להשם.
.
"אני לא יודע איך אני אגיב לטיפולים… לא רוצה שהילדים יראו אותי ככה." הוא בוכה כשרק מזכירים את הילדים שלו. "הם כל כך קשורים אלי. אני רוצה לעשות הכל בשבילם…"
.
הם משוחחים ושרים, בוכים ומתפללים, ותוך כדי כואב לו הראש. אחיו יוצא להביא אקמול וכשהוא חוזר- רבי חיים יוסף כבר לא מגיב.
.
והמשפחה שלו לא יודעת כלום. אשתו מתפללת, הילדים מפטפטים על אבא, שיחזור כבר במוצאי שבת! הם לא רואים איך הוא מונשם ומורדם, לא שומעים על הדימום שנראה במוח. הם עדיין מקווים…
.
יום ראשון, י"ב אלול תשע"ז
.
קורעים את השמים בתפילות. אברך צעיר, בריא! אבא לשלושה ילדים, בסכנת חיים! אמא בוכה כל הזמן. הבכור קורא תהילים בלי להבין ממש מה מתרחש. הוא התחיל את החיידר עכשיו ואבא לומד איתו את החומש במתיקות. תיכף אבא יחזור.
.
יום שלם מיטלטלים בין ייאוש לתקווה, בין מוות לחיים. באחת בלילה מתאסף מניין. קוראים סביבו 'שמע ישראל', במכשירים מצפצפים והקו מתיישר.
.
בעת תרומתכם לעתיד 3 היתומים זכרו לציין עבור מס' קרן 4340
