תרמו כעת לקרן 13 יתומי משפחת גולדשטיין, יש לציין בתרומה קרן מס' 3893
תאומים ליתמות
פעיות של תינוק מפלחות את אולם בית הכנסת, ולאחריהן בכי של תינוק נוסף. יפחות הילדים הגדולים מתחרים עם צרחת התינוקות. עומד אבא שלהם על יד התאומים בני השמונה ימים, מראהו מבהיל, והוא מברך בקול רם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."
הקהל בוכה לעומתו. "כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים." כמה מנות של התמודדות קורעת יעברו על הילדים הללו עד שיכנסו לחופה?
כל כך הרבה צער מעורב בשמחה. רבי דוד זכה בתאומים בנים, בריאים ושלמים, ואילו הוא תלוי בין חיים למוות. הגוף מיוסר ואכול כימותרפיה… המוהל אומר: "ישמח האב ביוצא חלציו…" וכולם מצטמררים לחשוב כמה קצר עלול להיות הזמן הזה בו יכיר האב את ילדיו בעולם הזה, ומי יהיה זה שיגדל אותם אחר כך.
בעגלת התאומים שוכבים שתי תינוקות לבושים לבן. מוצצים בשקיקה מוצץ טבול ביין. תאומים בני שמונה ימים, שלווים. בני המשפחה מסתכלים עליהם, מלטפים בחטף לחי רכה. מה יהיה איתכם, תינוקות? אתם תזכרו את אבא? תצליחו לגדול טוב ובריא בלעדיו?
יצוק אמונה
אבא לשלשה עשר אוצרות פוסע לכיוון היציאה מהמחלקה. בידיו אחוז צרור טפסים ועל פניו נסוך רוגע שמיימי, רוגע בוטח. השם איתי לא אירא, לא אירא, לא אירא.
הוא חוזר הביתה עם תוצאות בדיקות מחרידות. הטיפולים המתישים לא הועילו. ההרגשה הנוראה, הבחילות, החולשה הקיצונית שנפלה עליו כמו גוש עופרת כבד – הסבל היה לשווא. וגם ברגעים האלה מחזיק רבי דוד באמונתו בכל הכוח. צמוד לאלוקיו, השם איתי לא אירא. "מעולם לא נתקלתי בחולה חזק כל כך" – אמר הרופא המטפל בהשתאות. כי רבי דוד היה חייל. חייל צייתן בצבא השם. מה שצריך, מתי שצריך. עושה בדיוק מה שהשם שואל מאיתו.
אנשים באים לבקר אותו, שואלים- מה שלומך? ורבי דוד מחייך אליהם. "ברוך השם בסדר, ויהיה גם הלאה בסדר". תמיד הכל בסדר אצלו, הכל טוב, מצוין, ולא חסר כלום. גם כשהמשפחה שלו גרה בדירת שלושה חדרים קטנטנים, שלשה עשר ילדים בצפיפות בלתי אפשרית. בשבילו היה טוב תמיד, וזו ההרגשה שהשרה בבית.
עכשיו הבית נשאר יתום. שלשה עשר יתומים שגדלו בליבו הענק של רבי דוד, וינקו מגיל אפס את העוז הבלתי מתפשר בעבודת השם והשלווה הנדירה. עכשיו, את מקום הרוגע של אבא ממלאים דמעות וצער אינסופי, ודלות שפתאום קיבלה את מימדיה האמיתיים, האיומים.
עצירה
תוך כדי המחלה המשיך רבי דוד ברצף עבודת השם שלו, כאילו המחלה נותרה על הנייר בלבד ולא מחוללת שמות בגופו. הוא המשיך לערוך ביקורות פתע באמצע הלילה במקומות בהם כיהן כמשגיח כשרות מטעם "בד"ץ העדה החרדית", על מנת לוודא במאת האחוזים שהנחיות הבד"ץ נשמרות בקפדנות. אחר כך, עוד לפני שהעולם מתעורר לחיים, היה את המניין הקבוע של ותיקין, סדר הלימוד שלאחריו ועמל יומי בהשגחת הכשרות. אחר הצהריים היה לימוד מעמיק שנמשך אל תוך הלילה, ובו גם זמן מיוחד המוקדש ללימוד עם הילדים.
בין לבין היו קריאות דחופות לעזרה שהגיעו אליו. בין סדרי יומו העמוס הקדיש רבי דוד זמנים יקרים להצלת חיים. עשרות נפשות יהודיות נרשמו לזכותו. הוא היה מתנדב ותיק מאד ב'הצלה'. בלי רכב או אופנוע, פשוט רץ ברגל לכל יהודי בצרה. בלילה ויום, קיץ וחורף, שבתות וחגים. ואחרי הטיפול הראשוני הוא מרגיע בשלוותו האופיינית את בני המשפחה המבוהלים, מייעץ מניסיונו כיצד כדאי לפעול הלאה ונענה לכל שאלה.
פתאום אותו צריך להציל. הוא החולה, הנוסע לבית החולים ונתון במערבולת חולאים. אבל את המשפחה שלו אין מי שירגיע.
מטיפול כימותרפי אנשים יוצאים שברי כלי. חלשים, נאחזים בקירות, ברהיטים. מבקשים לשכב במיטה, לעצום עיניים ולא לזוז. רבי דוד הכהן לא. שעון החיים אוזל, הגידול שולח גרורות לכל הגוף חרף הטיפול האגרסיבי, ורבי דוד צוחק למחלה בפנים וממשיך לעבוד את השם בכל כוחו.
בבית התאומים לומדים לחייך, להתהפך מהבטן לגב, מהגב לבטן. שן ראשונה בוקעת, צחוק ממיס. ורבי דוד בקושי מספיק להכיר אותם. הילדים השלוש עשרה והארבע עשרה של רבי דוד, שכבר לא יזכרו את אבא לעולם.
חודש לפני היתמות הוכתר רבי דוד בתואר סבא. לבת האחת שזכה להשיא נולד בן, והאירוע הזה היה ערבוב בלתי אפשרי של צער ודמעות. בברית הוקף הקהל בגלי בכי מול הסבא הצעיר בן הארבעים וארבע שימיו קצובים. התאומים שלו בקושי בני , כמה שנים יגדלו לבד עד שיגיעו לחופה, ומה יעבור עליהם עד היום הרחוק הזה?
שבת היא מלזעוק
מהברית הידרדר המצב במהירות. אבא הרגיש לאן הוא הולך, מלאך המוות עמד הכן וגם רבי דוד התכונן. באמונה, בביטחון ובאצילות שאפיינה אותו כל ימיו. אצל רבי דוד לא היו סערות בלתי צפויות, לא רגשות משתוללים. חייו זרמו בנתיב נשלט, ברור ובהיר לפי רצונו של השם.
ביום שישי הם היו אצלו, כולם. גם התאומים הקטנים. ילדים של גן, של חיידר, של ישיבה קטנה וישיבה גדולה. שלשה עשר ילדים! יושבים על יד מיטתו, שואבים עוד אבא, עוד אבא. כמה צידה אפשר לקחת ליום סגריר? לכמה זמן אפשר למלא את המטענים מאבא? רבי דוד בירך אותם אחד לאחד. מניח ידיים אוהבות על ראשם ולוחש מילים רטובות. יברכך השם, וישמרך. ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה. ישימך השם כשרה רבקה רחל ולאה. זרמי אהבה עוברים ממנו אל הילדים, והעיניים של כולם בחדר זולגות דמעות.
ילדים חוזרים הביתה לשבת, ויודעים שאולי עד סופה כבר יהיו יתומים. איך הם הולכים לבית הכנסת, מה יושב להם על הלב בזמן שאחד האחים מקדש במקום אבא?
בבית החולים אבא שר זמירות עם שני בניו הגדולים. שוב ברוגע, באצילות, באיפוק מפליא. בבוקר הוא קורא עם אשתו והבנים קריאת שמע. מניח ידיים על העיניים – "שמע ישראל, השם אלוקינו השם אח—ד!!!"
ונרדם.
במוצאי שבת הזעיקו מניין, ונשמתו יצאה בקדושה ובטהרה.
פיקוח נפש
שלשה עשר יתומים קורעים קריעה. שלשה עשר ילדים טובים, מחונכים למופת, הולכים סמואי עיניים אחר מיטתו של אבא וצועקים יתגדל ויתקדש שמיא רבא.
הקור הירושלמי מקפיא עצמות. השמיים אפורים ובוכים, שלג נערם בצידי הדרכים, ובתווך מלווים ילדים את אבא בדרכו האחרונה. השכנות תומכות באלמנה הטרייה, אמא לשלשה עשר ילדים שלא יודעת מה יהיה מחר ומהיכן תמצא כוחות לעמוד בניסיון.
כמה שנדמיין את זה לא נבין, והשם ירחם שבאמת לא נדע לעולם. אל תספרו את השנים העתידות לעבור עליהם. תמנו ימים, שעות ורגעים. עוד יום בלי אבא. עוד שעה קבועה של לימוד שנותרה יתומה. עוד שבת שלא יודעים איך להתחיל ואיך לגמור, וסוף חודש נוסף בלי אמצעים לתשלום שכר דירה.
כמה שנדמיין לא נבין לעולם. עומדת אלמנה עם שלשה עשר יתומים שאפילו דירה משלהם אין להם. עד אתמול בעלה פרנס בכבוד והיא גידלה את הילדים במסירות שאין דומה לה, וממחר היא צריכה לקום בנחישות ולהתמודד מול סדרי עולם חרבים. כמה עולה לפרנס משפחה של שלשה עשר ילדים, כמה צריך בשביל שכר לימוד, בשביל אוכל וביגוד ונסיעות ומכשירי כתיבה? כמה עולה שכירות דירה למשפחה ברוכה כמוהם?
עד עכשיו היה להם את אבא וחוץ מזה לא היה צריך כלום. עכשיו אבא נפטר ונפער חלל עמוק, תהום אינסופית שאי אפשר למלאות.
מחסור בבית בלי אבא הוא טראגי, הוא אסון שאסור לקרות. קחו את עשרים השנים הבאות, עד שהתאומים בס"ד יבנו בית משלהם. תכפילו בשנים עשר או שלושה עשר חודשים. כל חודש שכר דירה, כל חודש מזון ומחיה שוטפת, מים חשמל ארנונה וטלפון. כמה כסף צריך להניח כאן כדי לתת ליתומים הללו אפשרות לצמוח! כמה גדול החיוב שמוטל עלינו עכשיו, לכלכל אלמנה צדיקה וחסרת אמצעים!
