שנה שלמה של צער וייסורים, תקווה ותפילות- הגיעה לקיצה ביום חמישי האחרון. הם באו בבוקר להתפלל לצידו – וגילו שאבא אינו בין החיים.

שנה שלמה שהם מטפלים באבא. אמא ואחד עשר ילדים יושבים סביבו במשמרות, מאכילים ורוחצים, מנקים, מחברים עירוי, הופכים אותו מידי שעתיים כדי למנוע פצעי לחץ. שנה שלמה הם מדברים אליו: אבא, תתעורר, אבא תדבר איתנו! אבא, היום פורים, כל שנה רקדת ושרת עד כלות הכוחות, אתה זוכר?

בשבת הם שרים בחדרו זמירות. עורכים לידו סיום מסכת. אמא מתייעצת עם אבא הדומם ומספרת על שידוך שהוצע לבן. בראש השנה תוקעים בשופר ומייחלים שאבא כן שומע. בסוכות גוררים את המיטה שלו לסוכה.

שנה שלמה נאבקים על השפיות. בלי פרנסה, גם המעט שאבא הביא פסק עם התמוטטותו. בעניות נוראה, לפעמים אין לחם אבל הם רעבים רק לדבר אחד: לאבא. שיקום, בוכה הילד שהתארס בלי ברכת אביו. אבא, תלווה אותי לחופה, תתעורר, בבקשה, אבא!

עכשיו יושבים שבעה אלמנה צדיקה, אחד עשר יתומים וביניהם חתן לפני חופתו.

לב של אבא

"הייתי אצל הרופא." רבי דוד מדבר תוך כדי שהוא מעלעל בספר, מחפש את המקום בו הפסיק אתמול בערב. "הוא אמר לי: הלב שלך מעוות. תזמין תור דחוף לצינתור ותקנה תרופות. שכבוד הרופא ימחל לי, אבל אם יש לי כסף אני קונה בזה אוכל לילדים שלי."

החבר לא צוחק. "אני אשלם את התרופות." הוא סוקר את רבי דוד הפעלתן והבריא תמיד. רבי דוד פוטר אותו. "אמרתי לך, יותר חשוב לקנות אוכל."

לקוחות ניגשים לרבי דוד, נמסים ממבטו הכובש, האוהב. רבי דוד יורד לסוף דעתו של כל אחד ומתאים בדיוק את הספר הרצוי. הוא קרא ולמד כל ספר קודש בחנות, ולא לחינם מרננים עליו שהוא תלמיד חכם עצום.

עד שבע הוא בחנות, אחר כך יש לו את הלימוד של הדף היומי. על השעה הזו, שהיא רק תורה בלי שום עיסוק מסיח דעת – רבי דוד לא מוותר לעולם. גם בימים של שמחות, ואפילו כשנולדו הילדים- לא הסכים להחמיץ שיעור. כבר פעמיים זכה לסיים ש"ס והוא מתקדם במרץ לסיום השלישי.

למחרת בצהריים הוא נשאר בחנות רק משום שקשה לו לראות את הבית הריק. לא מסוגל לעמוד בפני הילדים כשהם חוזרים מהחיידר ואין ארוחת צהריים נורמלית. בבית אמא הצדיקה מארגנת משהו לאכול שלא יהיו רעבים.

עוד יום עובר, ורבי דוד צאלח מתמוטט. הלב עובר אירוע שמשפיע גם על המוח. אמבולנסים צורחים ברחובות מגדל העמק, פאראמדיקים שועטים אליו. אמא יוצאת מהמטבח, שוכחת להסיר את הסינר ורצה אחריו במדרגות. "תתפללו!" פולטים הפאראמדיקים. מעלים את אבא על אלונקה והאמבולנס שועט.

אמא צדיקה ואחד עשר ילדים מתפללים על אבא. בוכים במסדרון ליד חדר טראומה. ילדים בכל הגילאים, צפופים צפופים: בן 23 ו22, ו21, ו20, ….. עד בת ה-13. בית ברוך ילדים, שנה אחרי שנה אחרי שנה, וכולם צריכים את אבא שלהם נואשות.

הרופאים יוצאים מהחדר ואחד עשר ילדים תולים בהם עיניים. הם פורכים ידיים: עשינו כל מה שיכולנו, הניתוח הצליח אבל החולה מת. אבא שרוי בתרדמת. אולי הוא יתעורר, אולי לא. אי אפשר לנבא.

שלושה חודשים אבא שוכב צמח במחלקה. שלושה חודשים שאמא והילדים באים אליו יום יום, יושבים לידו במשמרות, מדברים אליו, לומדים איתו, מתחננים: אבא, תתעורר! אבא תקום! שלושה חודשים שהם נכנסים לחדרו עמוסי תקווה: אולי היום אבא יניד עפעף, אולי יתקשר, ייתן רמז. נדים בין חיים למוות, בין ייאוש לאכזבה.

הכרת הטוב

"אנחנו ניקח אותו הביתה." אומרת אמא, וקולה הנחוש לא הולם את המראה הפשוט. במחלקה מבקשים להעביר אותו למוסד שיקומי אבל אמא מסרבת נחרצות. "אנחנו בעצמנו נטפל בו, נטפח אותו…" "את בטוחה?" שואל מנהל המחלקה. "חשבתם על כך מספיק? הבנתם מה זה דורש?"

"אנחנו בטוחים." אומר הבן הגדול, קולו חנוק מדמעות. "זהו אבא שלנו, אבא שמסר את עצמו בשבילנו. לא נעזוב אותו עכשיו."

הם לקחו אותו הביתה. חולה בתרדמת, מחובר למכשירים, חולה שצריך להאכיל בזונדה ולחבר את העירוי, ולנקות ולרחוץ, ולהפוך כדי שלא יתפתחו חלילה פצעים. שנה שלמה הם טיפלו בו. באהבה, במסירות ללא גבולות. שנה שלמה.

לא יודעים אם הוא מרגיש או שומע, אם הוא רואה לפעמים, אם הוא קולט, אם הוא מבין. ככה הם לקחו אותו לבית העני והישן שכבר כמה חודשים לא נכנס אליו שקל, והתייצבו לטפל בו באהבה בלי חשבון, בלי תנאים, בלי יום ולילה.

ערב שבת. השולחן ערוך, על הפלטה המצוחצחת שני סירים נקיים. הבנים חזרו להיות עם אבא. הם מצטופפים בחדר, סביב-סביב לאבא הרדום, וקול השירה אופף את הבית. שיר ועוד שיר, זמירות שבת שאבא אהב, ניגוני נשמה. אבא שוכב בפנים נטולות הבעה, והם שרים לו. אולי הוא שומע, אולי הוא מקשיב.

ליל הסדר. הם שוב ליד אבא, שואלים אותו ילד ילד 'מה נשתנה?' מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שאולי הלילה הזה, אבא, תפקח עין? אולי תן לנו רמז, סימן קטנטן שאתה איתנו?

הרופאים שהגיעו לביקורת לא ידעו את נפשם: חולה בתרדמת- בבית, מטופל ברמה גבוהה כל כך, בלי פצע לחץ אחד!

בשבילם- לטפל באבא- זו היתה זכות. להשיב לו מעט על מסירות הנפש כלפיהם. על מאמציו הכבירים לגדלם ולחנכם. כל הבנים בישיבות מעולות, שכר הלימוד עולה הון – ורק השם יודע באלה ניסים הצליח אבא שלהם לעמוד בכך. הוא נתן להם הכל מתוך עניות משוועת, חסך מפיתו בשבילם, השקיע את נשמתו. המסירות הזו הושבה עכשיו בכפל כפליים.

"אנחנו מתפללים שיקרה נס." אומרת אמא לרופאים. "אנחנו מצפים ומקווים לו כל יום, שיתעורר. ובינתיים הוא איתנו. בשבילנו זה המון."

בינתיים הוא איתם. אבא בבית. יש בשביל מי לקום בבוקר, יש למי להתמסר. יש תקווה.

על מי אנחנו עוזבים אותם?

"אבא," החתן נרגש. קולו חנוק. הוא מלטף את ידו של אבא שלו, הישן תמיד. "אבא, סגרתי ווארט, ברוך השם. תאחל לי מזל טוב, אבאל'ה…" עכשיו נוספת תפילה רותחת לתפילות הקבועות – שאבא יהיה בחתונה שלו, בבקשה, שאבא יוכל להגיע, ואולי אפילו יתעורר וילווה אותו לחופה…

ביום חמישי שעבר ניגשו אליו בבוקר. "אבא, בוקר טוב! מה שלומך?" ככה הם דיברו איתו כל הזמן, בטוחים שהוא שומע. מאמינים שהוא מקשיב להם. היו פעמים שהניד את הראש או פקח עין, והם דימו לראות בכך תגובה.

הפעם היו משהו מוזר. אבא! הם קראו לו. ליטפו את פניו, הזיזו את ראשו. לא!!! משהו לא בסדר!!! שוב, כמו אותו יום בלהות לפני שנה, גם עכשיו מלא הרחוב באמבולנסים ורכבי הצלה. אבל הפעם היה מאוחר מידי. אבא השיב את נשמתו בשקט, בדממה, על מיטתו בבית.

אנשי החברא קדישא מטפלים בקבורה, והיתומים צועקים: "אבא אל תלך! אבא, אל תעזוב אותנו!" הקהל בלוויה גועה בבכי יחד איתם.

10 יתומים משוועים לעזרתכם, אנא עזרו להם לשקם את עצמם

הקליקו כאן וזכרו לציין עבור קרן מס' 4232