כ"ק מרן האדמו"ר מקרעטשניף שליט"א בניחום אבלים

מסע ההלוויה רווי בכי של גב' ברייער ע"ה

סיפור חייה של משפחת היתומים ברייער:

אתמול נפטרה מרת חוה יענטא ברייער ע"ה לאחר שש שנות מחלה.

שש שנים!

אנחנו מבינים מה זה שש שנים בשביל ילד? כמה בתים הוא התגלגל בזמן הזה? לכמה רב'ס הסבירו שהתחשבו בו, כי אמא שלו חולה?

כמה תהפוכות עוברים ילדים בשש שנים! מתפתחים, חווים חוויות משמעותיות לכל החיים, גיל העשרה על סערותיו – – –

כמה פעמים הם התביישו או פחדו או נעלבו או התעצבנו וכל מה שעובר על ילד נורמלי – אבל בבית זר? כמה פעמים נזקקו להביא ארבעים ₪ לטיול, או היו צריכים שיכבסו בשבילם איזה פריט או היו עצובים מידי בשביל לשבת ליד שולחן השבת– ולא העזו להגיד?

כמה פעמים הרגישו שהם מכבידים, תופסים מיטה בבית לא-להם, מפריעים בעצם נוכחותם?

שש שנים!

זה לא נתפס.

עכשיו הם חוזרים הביתה. כולם. אבא ושבעה ילדים מתאחדים שוב לשבת שבעה על אמא ע"ה.
התרופות היקרות של אמא עדיין מסודרות במגירה, הבגדים שלה ממלאים את הארון. יריעות של קלף מיותם וחבילות הדיו שלא נעשה בהן שימוש הרבה זמן מחכות בחדר העבודה של אבא, ושורות תובעניות בחשבון הבנק ממתינות למענה דחוף.

איך שבים לחיים אחרי שש שנות סער?

שש שנים אחורה

"רוב החולים מחלימים מזה." מעודדת אמא. "אנחנו לא מבינים שום דבר, והקדוש ברוך הוא יודע מה הוא עושה. אל תדאגו חמודים, כי השם כבר דואג לנו."

עיניהם של הילדים נראות כמו בריכות עמוקות של אימה. הם רוצים להאמין לה, אבל החולשה שזועקת ממנה, הציפורניים השחורות השבורות, הסחרחורות שבקושי מניחות לה לקום מהמיטה- מפחידים יותר מידי.

לפעמים, כשיש לאמא כח, היא יוצאת לעבוג מעט בקייטרינג סמוך ומוסיפה כמה שקלים לתקציב הביתי. אבא מנסה למנוע אותה ויודע שניסיונותיו לריק. היא לא תבחל בשום מאמץ שיעשה טוב לילדים.

חמש שנים אחורה

"הייתי בטוח שעד החתונה שלי אמא תבריא…" אומר החתן בשקט. הוא לובש את החולצה הלבנה, המבהיקה, חובש את השטריימל על ראשו ופניו חיוורות. אחיו משפילים עיניים. גם הם השתוקקו. שפכו דמעות, קרעו את השמים.

אמא, בבגד החדש שקנתה עבורה הדודה, יורדת למונית בפסיעות איטיות. אבא נכנס למושב שליד הנהג. החתן מתיישב ליד אמא. "יהיה לך כח להשתתף בחופה?" הוא שואל, מודאג.

מוציאים לאמא כסא מהאולם, ובמקום להסתובב סביב החתן היא יושבת מתחת החופה ושולחת חיוכים מלאי נוחם לבנה הבכור. גם הלב שלה קרוע. לא ככה תכננו לחגוג את היום הגדול הזה.

שנתיים אחורה

הילדים כבר כמעט לא בבית. הבת טסה לדודים בחו"ל, להתרחק ולשאוב קצת חיים נורמלים. הקטן אצל הדודה שארגנה את הבר מצווה וקנתה עבורו ציוד לישיבה. בימי שישי הבנים באים, ויחד עם אבא מארגנים שבת.

ראש חודש אלול תשע"ח

הקטן עולה הביתה לפני שהוא יוצא בפעם הראשונה לישיבה, ואמא מחבקת אותו. הדמעות זולגות על לחייה ועל לחייו, נוגעות זו בזו. מבקשות שיהיה קל, שתהיה כבר בריאות. שהילדים יחזרו הביתה.

זו מלחמה חסרת תכלית. טיפולים -תקווה -בדיקות- הטבה כלשהי ושוב דרדור. עוברת שנה נוספת של מחלה, הבת הראשונה מתארסת וזו שמחה עצובה מאד.

תש"פ

מפחיד לכתוב על זה. כשאנחנו חושבים על החיים שלנו, השבריריים. איך כמה תאים סרטניים מפילים בן-אדם.

הילדים מוציאים את המיטה של אמא בדחילו ורחימו. הם מעמידים אותה בפתח המרפסת, הכי קרוב שאפשר לסוכה החפה מקישוטים. ריח של אתרוגים ולולבים מתערבב עם ריח המאכלים ששלחו הדודות. ובאף שלהם עולה רק ריח הפחד. כמה התאמצו לשמח אותם, שיהיה להם הכי טוב ונעים בחג… אבל הילדים הללו, שאמא שלהם חולה כבר שש שנים והרופאים רומזים בגלוי על הסוף, עצובים מנשוא.

מיד אחרי סוכות אמא אושפזה במצב קשה מאד.

"תעשו משהו!" ביקשו הילדים מהצוות הרפואי. "יש לנו חתונה עוד מעט. אמא משיאה את הבת הראשונה!"

הרופאים הסתכלו עליהם ברחמים. מה אפשר לעשות עכשיו? הם לא מבינים שאין איך לעזור לאמא שלהם?

הם לא רוצים להבין. איך אפשר להשלים עם זה שאמא תלך מכאן, והם יהפכו ליתומים? איך? איך?
הימים עוברים טרופים. מבולבלים בפחד ובתפילות בוכיות. הילדים לומדים בישיבות, הבת מתארגנת לחתונה, אבא רוב הזמן ליד אמא, והדמעות עומדות כל העת בקצה העיניים.

מרת חוה יענטא, שבמשך שש שנות המחלה יצאו מפיה רק תודות אינסופיות לכל מי שסייע לה בדרך כלשהי, לרופאים ולאחיות, לדודות ולשכנות, ולא נשמעה מילה אחת של תלונה- גונחת ומתחננת למשככי כאבים. הייסורים קשים מנשוא.

בשבת האחרונה אמא עצמה עיניים עד תחיית המתים.

הילדים מקבלים את הבשורה ילד-ילד במקום הימצאו. שניים בישיבה, הקטן אצל דודה אחת, הבת אצל דודה אחרת… כמו שכל השנים הללו היו זרים, אפילו ידיעה כל כך אישית ומטלטלת נחווית בבית זר.

הם נאספים ללוויה ממסע נדודים בן שש שנים. הולכת כלה אחרי המיטה של אמא עליה השלום. ילדים שלא זוכרים מהי שיגרה, שחפציהם פזורים בין כמה כתובות. נפשם יוצאת לאמא, שתחייך שוב את החיוך הנצחי ותגיד להם: "אל תדאגו ילדים שלי, הקדוש ברוך הוא דואג לכם יותר".
יושבים שבעה, ובעוד חודש חתונה. למי יהיה כח לשמוח כשבקושי עברו ה'שלושים'? איך אבא, אלמן טרי, יישא את העול הכספי, כשגם ככה רובצים עליו חובות משנות מחלה? קיצבת הנכות שקיבלה אמא מהביטוח הלאומי שימשה לתשלום שכר לימוד ולמחיה- עכשיו גם את זה אין!
מאיזה בית תצא הכלה לאולם השמחות? מי ידריך וילווה ברגישות כמו שרק אמא יכולה?
כל כך הרבה שאלות מהותיות. כל כך הרבה חסרים של אמא, שגם אלף שכנות ודודות מלאות רצון טוב לא תוכלנה להשלים.

וגם ועד הרבנים לא. וגם אתם, עם התרומה שתתנו – לא יכולים למלא חלל של אמא.
אי אפשר למלא את החסר- אבל אפשר לעזור.

התרומה שלנו תהווה כח להתמודד עם הצער. התרומה שלנו תהיה הלחם והחלב – כפשוטו, דמי נסיעות, חשבון חשמל וגז ומים, בגדים וגרביים לישיבה.

מי שמכיר מקרוב משפחות יתומים – ולמרבה הצער כמעט כולנו מכירים – יודע טוב מאד מהי המשמעות של כסף בבית כזה. כמה זה קריטי. כמה המחסור חס ושלום עלול להחריב עולמות.
אתה תתרום. אנחנו נתרום. אסור להשאיר אותם לבד במצוקה הזו. אסור שהאלמן, בחתונה של ביתו – מלבד הצער התהומי יהיה גם מתוח מהחובות.

שש שנים קשות מנשוא עברו עליהם –

עכשיו הם חייבים להשתקם, ועלינו מוטלת החובה לדאוג להם. לשמוע צעקת יתומים – – –

ברוך דיין האמת:

.

בבית שמש נפטרה בשבת קודש האישה הצעירה מרת חוה יענטא ברייער ע"ה מרחוב רבן יוחנן בן זכאי בעיר שנפטרה ל"ע בדמי ימיה מהמחלה הנוראה במשך שמונה שנים והיא בת 47 בלבד.

פטירתה התרחשה חודש בלבד לפני חתונת ביתה הכלה הצפויה להתחתן בסיום ימי השלושים לפטירת אמה ע"ה.

מסע הלוויתה יצא מוצאי שבת קודש פרשת לך-לך)  בשעה 21:30 להר הזיתים בירושלים שם נטמנה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.