שלום רב,
קוראים לי שלוימי, ומגיל ילדות איני זוכר בית רגיל, מאז שאמא שלי קבלה את המחלה הנוראה, החיים שלי השתנו.
שבע שנים שבבית הזה לא היה לנו אבא ולא אמא. שבע שנים אמא היתה חולה, מאז שנכנסתי לישיבה קטנה ועד אותו יום שישי…
בו עמדנו סביב למיטתה של אמא וקראנו 'שמע ישראל' חנוקים בבכי. שבע שנות מחלה הסתיימו בבית, בערב שבת בלי סירים על הכיריים ובלי מפה לבנה על השולחן. מי בכלל זוכר איזה יום היום, כשאמא הלכה ואנחנו נשארו יתומים?
"צריכים להמשיך לחיות." אמר אבא בטנדר שהסיע אותנו חזרה מבית העלמין. "נשתדל כמה שאפשר לשוב לחיים כמו שאמא ז"ל רצתה".
אבל זה היה בלתי אפשרי. אי אפשר היה לשוב לחיים כשהגעגועים קורעים מבפנים, כשאבא נושך שוב ושוב את השפתיים בדאגה, כשהחובות חונקים משבע שנות מחלה. איך אפשר לצחוק בחופשיות באותו בית בו נטל מלאך המוות את אמא שלנו לנצח?
ב"ה התארסתי, אני עומד לפתוח דף חדש בחיי הצעירים והכה מיוסרים, אבל אני מפוחד ואיני יודע מה יהיה, עדיין אין לנו למה שצריך לחתונה, ואני מתחנן לפניכם יהודים יקרים אם אלו פנים אבא לחתונה?
גם לנו מגיע קצת שמחה אחרי האבל הכבד.
אנא, עזרו לנו להשתקם, ובוודאי אבי היתומים ימלא משאלות לבכם לטובה, בבריאות ונחת מהילדים שלכם, שתזכו להוביל את כל צאצאיכם לחופה בבריאות ונחת
תזכו למצוות
החתן שלוימי
.
↑ מה אתה מוכן להקדיש כדי להקים את הבית הזה? ↑
הסיפור המלא של שלוימי:
הסיפור שלפניכם קצר ומתומצת, והמציאות מאחוריו מורכבת לאין ערוך. כל מילה מסתירה ימים אינסופיים של פחד מוות, ייאוש ואחריו תקווה שהנה-הנה אמא מבריאה, ואז שוב מגלים גרורות ומתחילים מהתחלה.
שבע שנים שבבית הזה לא היה אבא ולא אמא. שבע שנים של תהפוכות בלתי אפשריות, והחסר הכספי חונק ומכביד שבעתיים.
כמה שננסה – לא נצליח לתאר באמת מה עבר על החתן הזה כל שנות בחרותו. איזה מטען הוא נושא איתו לחופה. כמה בקשות ותפילות, כמה תקוות ופחדים. כמה המון-המון צער מהול בשמחתו.
בבקשה ממך, תקרא גם מה שלא כתוב. תרגיש מבין השורות. תיתן את הלב ותרים תרומה. שלוימי כל כך צריך אותך. בבקשה- – –
בית של אמא חולה
"תשתה מיד, שלא ישפך." ראובן מניח תה חם בכוס קרטון על כסא הפלסטיק שליד מיטתו של שלוימי. "למה נשארת בישיבה עם כזו דלקת גרון חמורה? אתה הרי גר קרוב יחסית."
שלוימי, בפיז'מה מיוזעת ופנים אדומות מחום גבוה, מתיישב במאמץ ונוטל את המשקה החם עם שתי גלולות אקמול וכדור אנטיביוטיקה. "בגלל אמא שלי." הוא אומר בשקט וראובן מהנהן. הוא מבין.
"מה הבעיה עם אמא שלך?" יצחק-אלחנן, חבר החדר השלישי, מתערב בשיחות בלי הזמנה. "אמהות שמחות לפנק ילד חולה."
"היא עלולה להידבק ממני."
"ואנחנו לא עלולים להידבק?" מקשה יצחק-אלחנן.
שלוימי מתכסה בשמיכה, לא עונה. מותש מידי ורגיש מידי בשביל לפרט.
"הכימותרפיה מחלישה מאד את המערכת החיסונית." מסביר ראובן ליצחק-אלחנן.
שלוימי מתקשח. המום. ככה? בפשטות, מדברים עליו ועל אמא שלו בפרהסיה? כל הישיבה מתערבת?
הוא בוער. כועס עליהם ומלא רחמים על עצמו. כבר כמה ימים הוא רתוק למיטה, מרגיש רע כל כך. בחור אחר היה שב הביתה, אבל לו אסור.
"ואם ילד בבית חולה?" ממשיך יצחק-אלחנן. שלוימי, מתחת לשמיכה, מאזין מוכה תדהמה לשאלות החטטניות. "ילדים קטנים נדבקים מהר: שפעת, וירוס, דלקת אוזניים… הם עוברים לגור אצל השכנים?"
לפעמים כן! רוצה שלוימי לצעוק מתחת לשמיכה. כן! בפעם האחרונה אחיו בכה וצעק שהוא רוצה את אמא. ילד קטן עם חום גבוה שאסור לו להתקרב לאמא… אמא שמעה את בכיותיו וחוץ מלבכות איתו לא יכלה לעשות דבר.
שבע שנים אמא היתה חולה, מאז ששלוימי נכנס לישיבה קטנה ועד שמלאו לו עשרים. כל שבת חופשה הוא גילה אמא במצב אחר: לפעמים מוטלת אין-אונים במיטה, לפעמים היה לו כח והיא מילאה סירים ענקיים במטבח. לפעמים מצליחה לשמוח ולחייך אליו, לפעמים שקועה בכאב ולא מסוגלת להתייחס. פעמים רבות בכלל היתה מאושפזת.
טראומה
שלוימי נכנס ללובי בית החולים הענק, מזהה בזווית העין בחור שלמד שני שיעורים מעליו נסחב עם סלקל שמזכיר את המחלקה השמחה בבית החולים העצוב הזה.
במחלקת אונקולוגיה הפחד מורגש באוויר. הוא ממהר לחדר 873, קורא 'אמא' ונעצר מול אשה אחרת שרוטנת על הרעש.
איפה אמא שלו?
ליבו קופא. יכול להיות שבדיוק… בדיוק עכשיו… ושכחו להודיע לו? בתוך תוכו הוא מתכונן כל הזמן לרגע הזה.
עגלת אחיות משקשקת לידו. "אמא שלך השתחררה." מעדכנת האחות במבטא ערבי. "היא בבית. בטח תשמח לראות אותך."
אז היא בבית, ברוך השם!
שלוימי רץ לתחנה. הוא ייסע עכשיו הביתה למרות השעה המאוחרת. מרגיש חובה לראות את אמא שוב, כמה שיותר. כמה שיותר.
חדרה של אמא נראה כמו בית חולים זעיר. מלא מכשירים, צינורות, ואשה קטנה וצמוקה בעיניים עצומות. אמא.
"למה שחררו את אמא?" שואל שלוימי. רועד מהתשובה.
אחיו ואחיותיו שותקים.
"למה? תענו לי!" שאלתו יוצאת צורמנית ותובעת. "למה? למה?"
הוא לא היה מסוגל לחזור לישיבה. ישב ליד אמא שעות על גבי שעות, קולט כל ניד עפעף, כל נשימה. שומר על אמא מפני מלאך המוות. יוצא רק לתפילות במניין, ורץ את הדרך חזור מבית הכנסת. שלא יקרה משהו בזמן שנעדר.
יום שישי אחד עמדו סביב למיטתה של אמא וקראו 'שמע ישראל' חנוקים בבכי. שבע שנות מחלה הסתיימו בבית, בערב שבת בלי סירים על הכיריים ובלי מפה לבנה על השולחן. מי בכלל זוכר איזה יום היום, כשאמא הלכה והם נשארו יתומים?
היתה לוויה ושבעה ושלושים. שוב עלו לקבר. הקימו מצבת שיש וחזרו הביתה.
"צריכים להמשיך לחיות." אמר אבא בטנדר שהסיע אותם חזרה מבית העלמין. "נשתדל כמה שאפשר לשוב לחיים כמו שאמא ז"ל רצתה."
אבל זה היה בלתי אפשרי. אי אפשר היה לשוב לחיים כשהגעגועים קורעים מבפנים, כשאבא נושך שוב ושוב את השפתיים בדאגה, כשהחובות חונקים משבע שנות מחלה. איך אפשר לצחוק בחופשיות באותו בית בו נטל מלאך המוות את אמא שלהם לנצח?
* * *
כששלוימי מתארס מהראשונים בשיעור חבריו שמחים יותר ממנו. סוף סוף יהיה לו טוב.
הם מקיפים אותו בחום ובאהבה. רוצים לסייע במה שרק אפשר, ומבינים יפה-יפה את מצבו הכלכלי של חברם.
"אנחנו נגייס מה שצריך," מבהיר חבר קרוב לשלוימי בשיחת ארבע עיניים. שלוימי רואה מול עיניו את אבא הכפוף ודומע בתגובה.
והמגבית למען חתונתו של שלוימי יוצאת לדרך.
מה אתה יכול לתת לנישואיו של חתן יתום? מה אתה רוצה לתת לילד שליווה אמא חולה במשך שנים? כל שנות הישיבה עברו עליו בפחד מתמיד, בידיעה שאולי מחר יזעיקו אותו להיפרד. מתקשר מיד עם 'ברוך המבדיל' לשמוע שהכל בסדר עם אמא.
בחור שקיבל כמעט את כל פריטי הלבוש מהת"ת. שדאג לעצמו למשקפיים חדשים ולפעמים ביקש מהמשגיח כמה שקלים כדי למלא את הרב-קו.
מה אתה מוכן להקדיש כדי להקים את הבית הזה?
כמה שווה בעיניך שמחת חתן יתום?
ההזמנה של החתונה:
שלמה יואל
פורסם - 12/11/2019 בשעה טובה ומצלחת