הרכב איבד שליטה. נשמעו צרחות אימה, חריקה נוראית קורעת את האוזניים, זכוכיות התנפצו לרסיסים והתפזרו על כל הכביש. ואז דממת מוות. בפנים – לכוד אברך צעיר. אבא לזאטוט עטור תלתלים, עוד לפני חלק'ה, שמעתה ועד עולם יהיה יתום בודד.
כשהורידו את אבא אל הקבר וכולם, מוכי הלם, בכו על הקדיש'ל היחיד שנשאר- דוד משה הקטן בעצמו עוד לא הרגיש את האסון. רק אחר כך, בשנות הצער השורף והנדוד משהים הבטיח רבי דוד משה לעצמו שלו – יהיה בית שמח. הילדים שלו יזכו למה שהוא חסר והשתוקק עד כלות הכוחות: אבא. אמא. משפחה שלמה.
היום חוזרת הטרגדיה. טרגדיה כפולה. לא יתום אחד מלווה את רבי דוד משה אל בית עולמו, אלא שניים: ילד בן תשע, ילדה בת שמונה. ילדים שאבא שלהם רצה לתת להם הכל בעולם, ועכשיו נשארו לבד. הם בוכים "אבא! אבא!" גדולים מספיק, מבינים מספיק. לא מסכימים שאבא ילך וישאיר אותם לבד! אבא! אבא!
נותנים לילד להגיד קדיש, והמילים מתרסקות בפה הילדותי, שאפילו לא זכה להגיע לבר מצווה יחד עם אבא- – –
שנות צפיה
עשור ארוך ומעיק היה הבית ריק. נקי מטביעות ידיים קטנות, חפצים מסודרים בדיוק כפי שהניחו אותם אתמול ושלשום ושבוע שעבר. אותו שקט, אותו ניקיון שדוקר בעיניים. עשר שנים של ציפייה ואכזבה, תקוות שנולדות כל פעם מחדש ומתרסקות בפנים.
עשר שנים חיכו רבי דוד משה ורעייתו לילדים. "חלמתי על בית מלא." אומר רבי דוד משה, ותהומות של יגון משתקפות בדיבורו. "כל השנים הקשות שגדלתי בלי אבא, בלי גב יציב להישען עליו. במצבים שחשתי בודד וחשוף כל כך – התנחמתי בבית השמח שיהיה לי…"
עשר שנים משמימות עברו, נוטפות כמו שעון חול מטריף את הדעת, עד שזכו לחבוק בן בריא ושלם. אנשי הקילה כולם חגגו איתם. מרוגשים, מאושרים! למשפחת ישראל נולד בן!
שנה אחר כך נולדה גם הבת, והם נהיו משפחה ממש. מלמולי תינוקות ובקבוקים בכיור, צעצועים מתחת לשולחן בסלון וצעדים ראשונים של תינוק שמנמן. היה אושר עצום בבית הזה, שמחה שעולה על גדות. רבי דוד משה אהב את הילדים שלו כמו שרק מי שחסר את האהבה הזו יכול לאהוב. הוא העניק להם כל מה שיכול, דאג וטרח ועטף וגונן. "לכם יהיה טוב"- הבטיח לאוצרות הקטנים שלו. זו היתה התפילה שלו ושל רעייתו. שלילדים יהיה בית חם, יציב, תומך.
הם היו שניהם לבד. רבי דוד משה הוא בן יחיד לאמו, וגם משפחתה של אשתו לא מסוגלת לתמוך בהם. לבד הם טיפחו את הקן החמים, מגדלים את הילדים במסירות ובאהבה. מתפללים לרוות מהם נחת…
בעיה רודפת בעיה
אבל ככל שהילדים גדלו כך הלך רבי דוד משה ודעך. שוב ושוב הובהל לבית החולים, פעם בגלל הלב, פעם בגלל הכליות או הסוכר… הילדים רדפו אחריו במדרגות, קוראים לו – אבא, אנחנו רוצים לבוא איתך! קשורים אליו כל כך, אפרוחים רכים!
"הילדים שלי…" בוכה רבי דוד משה במחלקה. "רציתי שיהיה להם בית טוב! שלא יחזור אותו סבל בשנית!"
הילד היתום יושב 'שבעה' לבד
כשהוא חוזר הביתה מקבלים אותו ילדים עצובים, מודאגים. כתפיים קטנות כפופות ממתח. הלב שלו בוכה. ריבונו של עולם, לא עוד פעם!
"אתה הולך?" שואל הילד את אבא. רבי דוד משה מגלגל את כסא הגלגלים אל מעלית הבניין, חלוש, כובש אנחות. "יש לי שיעור עכשיו…" הוא מתנשף ומזמין את המעלית. הרופאים אוסרים עליו לצאת אבל הוא אינו מוותר. בפתח בית הכנסת הוא מתרומם, מיוסר, ופוסע את המרחק הקצר עד למקום מושבו במשך עשרים דקות. סנטימטר ועוד אחד. גורר את גופו המעונה כדי לשמוע דבר השם.
אמא מתאמצת להחזיק את הבית. לשמור על סדר יום בין אשפוז לאשפוז, להכניס חיות ואווירה טובה. בשפתיים חשוקות ומאמצים עילאיים, לבד, בלי כתף של אחות או גיסה לבכות עליה. אין משפחה שתעזור, אין היכן להתארח בשבת. בחגים הם מתארחים אצל משפחות מהקהילה. אשה עדינה, שני ילדים נבוכים, לפעמים אבא איתם ולפעמים הוא מאושפז. כבר לא זז, בקושי מדבר. רק על הנחת תפילין הוא אינו מוותר ומתחנן שיבואו כל יום להניח לו. התזוזות גורמות לו לסבל בל יתואר, אבל רבי דוד משה מתעקש לזכות במצוות הכמעט בודדות שהוא מסוגל לקיים.
הילדים מבקרים אותו כל יום. האחיות מזילות דמעה כשהם חולפים כרוח מהירה במסדרון, רצים לאבא שלהם, לראות אותו, לשמוע את דיבורו האוהב, האבהי.
הם מטפסים על מיטתו, נצמדים אליו. שני ילדים שאבא הבטיח להם עולם ומלואו, עכשיו הוא חולה והם צריכים אותו, צריכים אבא!
אתמול בערב דפק המלמד של בן השמונה על דלת הבית. אמא פתחה בעיניים נפוחות ואדומות, וקראה לילד לגשת.
"בבוקר אבא היה במצב קשה מאד." התחיל הרב'ה לומר.
עיניו של הילד נקרעו. אבא שלנו… אבא שלנו…??? "הוא? אבא…?"
"אבא בסדר!" מיהר המלמד להרגיע. הוא אימץ אליו את הילד הרועד, המבועת, והבטיח שאבא בסדר. היו ניסים. "ואנחנו מתפללים שיהיו ניסים גם הלאה. מתפללים, ויודעים שמה שלא יהיה – הקדוש ברוך הוא עושה בשבילנו הכי טוב שאפשר."
בבוקר הם התייתמו.
דיברו איתם שוב, והפעם אי אפשר היה להרגיע, אי אפשר לנחם. אלו מילים יש בשביל ילדים קטנים שאבא עזב אותם? הבכי שלהם מהדהד מסוף העולם ועד סופו, וכל מי שרואה אותם בוכה איתם.
ילד בן תשע, ילדה בת שמונה. אבא לא יהיה איתו בבר מצווה ולא יתרגש עם ילדתו בהגיעה למצוות. אבא לא יבחר איתו ישיבה קטנה. אבא לא יהיה איתם בשנות ההתבגרות ולא ילווה לחופה. בית בלי אבא, בלי כלום. אפילו סבא או דודים אין בתמונה.
אלמנה חסרת אונים לגמרי. לא יודעת מה עושים עכשיו? למי פונים? הילדים נצמדים אליה ממררים בבכי. עסקנים מן השכונה מארגנים את הלוויה, מבררים אצלה בעדינות על כסף- היא יודעת רק על חובות… אבא לא פרנס כבר כמה שנים, מאז שהתחילו הבעיות הרפואיות, והיא בטח לא יכלה לעבוד במצב כזה…
ומה עכשיו? איש לא יודע. לאלמנה וליתומים הללו אין אף קרוב או גואל שיכולים להושיט יד. הם לבד, לבד ביגונם העצום, לבד עם המחר של אחרי השבעה. הם יקומו מהכסאות קצוצי הרגליים ויעמדו מול שוקת שבורה. אין. אין כלום.
אין כלום? יש את עם ישראל!
עם ישראל הוא הכתובת הטבעית, היהודית, לעמוד לימין אלמנה. תחשבו על ילדים בני שמונה ותשע, כמה הם זקוקים לאבא! כמה תצטרך האם להשקיע כדי למלא את החלל, כדי לגדל אותם בשמחה ובבריאות! כמה מאמץ ואנרגיה לשקם את השנים האחרונות של ריצה מאשפוז מאשפוז!
נהיה איתם אנחנו, כי אין מישהו אחר. זו הצדקה הכי יהודית, הכי פשוטה, הכי עתיקה- לשמוע שוועת אלמנה ויתום. כמה פשוט, כמה מחייב!
