הצילו כעת את 3 היתומים מאבא ואמא שנותרו לבדם, יש לציין קרן מס' 3992 – קרן 3 יתומים מאב ואם, מש' עהרליך
ערב שבת קודש בבית משפחת עהרליך. שתיים מהבנות הנשואות באו להיות עם אחיהן הצעירים בשעות המתח הכוססות. הן ניגשות להדליק את הנרות, משתהות רגעים ארוכים בתפילה על אבא, ומברכות את הילדים ב"גוט שאבעס".
אחרי דקות קצרות הנרות כבים, רק נר אחד, בודד כמו נר נשמה, מטיל סביבו אלומת אור קטנה.
מועקה פושטת בחלל המתוח ממילא. זה לא קרה אף פעם, אף פעם! שהנרות כולם ידעכו מייד?
מאוחר יותר התברר שהנרות כבו בבית בת נוספת, ואצל עוד בת של רבי משה ז"ל… נר אחד בחייהם כבה עם פטירתה של אמא. נר נוסף כבה השבוע, והבית החשיך.
שבטך ומשענתך
"אנחנו כבר יודעים מה צריך לעשות עכשיו," אומר אחד הבנים וכולו שטוף דמעות. "יש לנו ניסיון אישי." הקריעה מוכרת, ההתארגנות ללוויה, הרמקולים והמודעות שמעלות ריח דפוס טרי מציפות בעומס כאב כפול שאי אפשר לשאתו.
בפעם השנייה בשנתיים האחרונות, צועדים ילדיו של רבי משה ומרת ליבא עהרליך ז"ל אחרי המיטה. על יד מקום מנוחת אמא תחת כנפי השכינה, שמור מקום לאבא. הנה ארונו בא.
לפני כשנתיים עמד רבי משה ז"ל גיבור, באיפוק אצילי, וקיבל דין שמיים באהבה. "שבת היום ואסור לבכות," הזכיר לילדיו המתייפחים.
רק תקופה קצרה קודם, כשכבר היה ברור להיכן מוליכה דרכה של אמא – חששו חתניו באמת ובתמים לשלומו. "מפחיד לחשוב מה יהיה עוד מעט. השוויגער, ד' ירחם, במצב גרוע כל כך, והשווער מתאמץ ומשקיע אצלו יש לה את מיטב הסיכויים להחלים. הוא עלול להתמוטט כשיקרה משהו…"
הם עוד לא הכירו אותו מספיק, ולכן דיברו כך. בטחונו ואמונתו של רבי משה ז"ל היו מוחשיים בשבילו כמו כל מציאות אחרת. כשהפרנסה שגשגה- זו היתה מתנת שמים שתעזור להם בעבודת השם, ובהתאם לכך פיזר רבי משה כספים גדולים לצדקה. כשהעסק נקלע לקשיים והתמוטט- גם זה מידו הרחומה של הקב"ה. רבי משה לא השמיע אף מילת תלונה, רק חיפש איך יוכל להמשיך ולעשות את המיטב בתנאים הנוכחיים. ההליכה הזו, המאמינה, הבוטחת, יד ביד עם ריבונו של עולם, לא היתה דרגה שצצה משום מקום בימי המחלה.
מאחוריהם היו שלוש שנות גיהינום. הגידול במוח גרם לאמא מין 'קצרים' שפגעו כל יום במערכת אחרת. אמא הלכה ושקעה, ואבא השקיע מאמצים אדירים בחקירות לעוד טיפול או תרופה שיצילו את חייה.
ויחד עם זאת, בין מומחה לפרופסור, בין שיחות טלפון בהולות לעסקני רפואה – ניהל אבא את הבית, שיהיה לילדים סדר וחיים נורמליים. הוא טס הלוך וחזור בין ילדיו שבארץ לאשתו המוטלת על ערש דווי בבית חולים בדרום ארצות הברית.
המצב היה אנוש וההמשך היה כבר ידוע מראש. חלק מהילדים טסו לארצות הברית, להיות עם אמא בימיה האחרונים. אחרים נשארו כאן. תלמידות סמינר רועדות, בחורי ישיבות גדולות וקטנות שאין להם לא יום ולא לילה.
בשבת אחר הצהריים אבא חזר לדירה בה התארחו על יד בית החולים, ואמר לילדיו שהמצב של אמא חמור. הוא יצא שוב, ורק אחרי שעות מצאו אותו בבית הכנסת שופך את נשמתו ודמעותיו לתוך ספר התהילים.
זוג הורים לפני כסא הכבוד
אמא הובאה לקבורה בארץ ישראל. אחרי מיטתה הלכו ילדים קטנים וגדולים, הלומים, מוכי אסון. כשרבי משה ספד לה לרקע בכיות הקהל, הוא דיבר בעיקר על שלומם של הילדים. "תתפללי על הילדים שלנו לפני כסא הכבוד!" הוא זעק, "שיהיה להם טוב, שיתאוששו מהאסון…"
ועכשיו הוא הלך בעצמו להתפלל עליהם שם, בשמים…
בקושי חלפו חודשים ספורים מאז שהסתיימה שנת האבל על אמא. בתקופה הזו ניסה רבי משה לשקם את ביתו הקרוע, היתום. הוא תיפקד והתאמץ להתעלות מעל האבל הפרטי שלו, להיות גם אב וגם אם עבור ילדיו היתומים. בתוך הזמן הקצר הזה נישאו חמישה יתומים! חמש פעמים להתארגן לבד לחתונה, חמש חופות בלי אמא, רק רוחה מרחפת מלמעלה. והמון המון חובות… הקימו קרן אחר פטירתה, והתרומות שנאספו כלו כמעט מייד כדי לכסות את ה'בורות' העצומים משנות המחלה. רק סכום מועט נשאר, והוא הלך והצטמק עם כל חתונה…
בקושי חלפו חודשים ספורים מתום שנת האבל, עד שנודע כי גם רבי משה חולה מאד. גידול אלים, חסר סיכויי ריפוי כמעט.
מי העז לספר לשלושת היתומים שבבית שהסיוט הזה חוזר אליהם שוב? מי יכול להסתכל לתוך עיניהם, לראות שם בריכות יגון על פטירת אמם, ולהודיע בשורת איוב כזו. אחרי הפטירה הם נשענו על אבא, יתומים אבודים שאבא הוא כל מה שנותר בחייהם.
הם סירבו לראות את המציאות. הכתובת רשומה על הקיר, לרופאים אין מה להועיל לו. תוך שבועות ספורים מגילוי המחלה כבר דעך רבי משה ז"ל לתוך חולשה וטשטוש איומים, רק דברי אמונה וביטחון שסיפרו באוזניו העלו מעט חיות על פניו. בימים האחרונים בקושי הוציא הגאים שבורים מפיו – אבל היתומים שלו, כמו אפרוחים שטומנים ראשם ולא רוצים לדעת- האמינו שהוא יבריא ויחזור הביתה. לא יתכן שהם יוותרו גם בלי אבא וגם בלי אמא!
גם אנחנו לא מסוגלים להאמין. אפילו לא עכשיו, אחרי שנשמתו הגדולה של רבי משה עהרליך ז"ל עלתה השמיימה מזוככת בייסורים. אפילו שכבר היתה לוויה- אי אפשר לתפוס את האסון הזה. אי אפשר להכיל את צערם של שלושה יתומים שנותרו לבד, זרוקים בעולם, בלי הורים ובלי פיסת קרקע ששייכת להם.
אפילו דירה לא השאיר רבי משה ז"ל בירושה… שלושה יתומים בעולם, בלי פרוטה על הנשמה, בלי לדעת מה יעשו מחר ולאן יפנו. מה עושים בחורי ישיבות שאין להם בית? לאן תפנה נערת סמינר יום אחרי השבעה? הבית יתרוקן ממנחמים, המפתח יושב לבעלי הדירה, שימצאו שוכרים אחרים במקום אלו שנלקחו לעולמם. לאן אנחנו זורקים יתומים עגולים שיוצאים למסע נדודים? מי ילווה את הבחורים כשיחפשו היכן לשהות בשבת הבאה, ומי יארח אותם בבין הזמנים, ומה יעשו בחגים. מי ידאג דאגה יומיומית לנערת סמינר בלי אב ובלי אם?
לפני שמגיעים לחובות האדירים שנותרו- מדברים איתנו על צורכי המחר. חיים לשלושה יתומים עגולים, יתומים היינו מאם, וגם אין אב… שכר לימוד, מחייה ליומיום… ודי בקרוב גם יצטרך מישהו לשאת בהוצאות נישואיהם של היתומים הללו.
אף אחד לא יכול לטעון שהיתומים הללו לא קשורים אליו. כשאין להם אב, ואין להם אם- מי אחראי עליהם אם לא אתה ואני וכולנו? שלושה יתומים עגולים, בנים להשם לבדו.
