נשתדל להאריך את חייו
זוג הורים יושב על הספסל שמול חדרו של מנהל המחלקה ופניהם שותקות. האשה נושמת עמוק, מאומצת, ובעלה מנסה להגיד משהו ולא מצליח. "את מסוגלת ללכת?" הוא שואל בשקט. נעמי מסמנת לאות כן. מהדקת שפתיים חזק והם קמים.
במסדרון חולף על פניהם רופא נוסף ומגניב אליהם מבט מרחם. נעמי חושקת שפתיים חזק יותר. שלא תבכה פה.
ליד שלוימי נפרצים הסכרים. היא מחבקת את התינוק שלה חזק-חזק, משחילה ידיים בין הצינורות והמכשירים המחוברים אליו. הבכי מרטיט את כל כולה, הולם ברקותיה, גועש. ילד שלי! תינוק שלנו! מה הם אומרים עליך!
אנחנו מרימים ידיים- הודיע עכשיו מנהל המחלקה. מעולם לא נתקלנו בבעיה מוזרה כזו ואין דרך, מבחינתנו, לטפל בה.
הם הסתכלו עליו חסרי אונים. המומים. "אז מה עושים בכל אופן?" מעז אבא של שלוימי לשאול.
הדוקטור מדפקק בעטו על השולחן. "נמשיך לטפל בו כמובן, כמו שעכשיו. ננקז את הנוזלים מהריאות, ננשים אותו, נזין אותו ישירות ללב. נעשה את המירב והמיטב שבידינו."
"בלתי אפשרי שהוא יהיה מאושפז לתמיד!" נעמי כמעט צועקת מבלי משים. ענן שחור אופף אותה ומטשטש את חושיה. "אנחנו רוצים לקחת אותו הביתה! נשכור אחות צמודה… נקנה את כל הציוד הנדרש."
הרופא מתפתל. "אי אפשר לצפות כלום… הרפואה לא מכירה את המחלה הנדירה של התינוק ולכן אין לנו שום אומדן לגבי ההמשך." הוא ממשיך לדבר על הסיכונים והסיכויים, להסביר ולפרט, אבל יצחק ונעמי כבר לא שומעים ולא רואים כלום.
החדר ההדור הפך להיות תא של נידונים למוות.
אין אונים, אין משכורת
"אני באמת מצטערת." מנהלת הגנים מביעה כנות אמיתית. "ימי המחלה שלך הסתיימו מכבר, באנו לקראתך כמה שאפשר – אבל את מבינה שהגן לא יכול להמשיך להתנהל עם כל כך הרבה היעדרויות של הגננת… נשמח שתחזרי אלינו בקרוב. שלוימי שלך יבריא ונראה אותך שוב בעזרת השם."
נעמי מהנהנת. רק מהנהנת. הראש שלה נע למעלה ולמטה, ואצבעה משרטטת עיגולים דמיוניים מסביב לפרחים הרקומים על המפה. עיניה המושפלות מתמלאות בדמעות גדולות, וטיפה אחת, כבדה ושקופה, נוטפת אל הפרחים הצבעוניים.
ראשה סחרחר. היא יוצאת החוצה, לא יודעת איך מגיעים הביתה, איך מבשרים ליצחק שמעכשיו גם המשכורת שלה לא תגיע עוד… ומה יהיה עם שלוימי, ואיך יטפלו בו, ובמה יאכילו את שאר הילדים… כל כך הרבה חובות תלויים על צווארם מאז ששלוימי נולד. איך יבקרו אצל עוד רופאים, איך יאריכו את חייו של התינוק שלה?
בין כה אין לו סיכוי… לוחש קול צפעוני באוזנה. את לא זוכרת מה אמרו לכם טובי הרופאים בארץ? הילד שלך אבוד, אבוד!
היא צונחת ליד מיטתו, אבודה בעצמה. שלוימי מביט עליה בעיניים גדולות, פקחות. פעוט בן שנתיים עטור תלתלים: "אמא למה בוכה? למה?"
ילד קטן, סובל. בית החזה חתוך ומצולק, מדקירות מכאיבות שעושים שוב ושוב על מנת לנקז את הנוזלים המצטברים בריאות. כבר כמעט שנה הוא מאושפז ברציפות, מרבית הזמן בטיפול נמרץ. אסור לו לאכול כלום אפילו בזונדה. אסור בכלל שיעבור מזון במערכת העיכול שלו, כי אז מופרשים נוזלים רבים יותר לריאות ומחמירים את הסיכון הגדול בלאו הכי… החומרים החיוניים מוכנסים ישירות למערכת הדם. ואין שום מרפא! שום תקווה לחייו של הילד המתוק הזה!
שנתיים של סחרור נורא מאז היוולדו. שלוימי מכיר יותר את בית החולים מאשר את ביתו הפרטי, והאחים האחרים שכחו מהו סדר יום נורמלי. החיים הפכו לעיסה של דאגה וטרדות.
ועכשיו גם אין משכורת, ואין אפילו סיכוי, הרופאים אומרים נואש. האם הילד שלהם הולך… למות?
אנא, רחמו נא!
פתאום מגיחה קרן אור באפילה. כוכב קטן נתלה במערת הרפאים שלהם. תקווה ממשית שאפשר לצפות לה, והם נאחזים בה בכל הכוח: רופא אחד, מומחה עולמי שגר בארצות הברית, מוכן לקבל את שלוימי שלהם לניתוח.
יצחק ונעמי יוצאים לקרב חדש. עסקני הרפואה נלחמים עם קופת החולים שתממן את העלות, והביורוקרטיה הארוכה נסחבת ונמתחת. הזמן החולף לרעה יקר מידי ובאין ברירה נשכר עורך דין מומחה ובעל קשרים – ויקר בהתאם – שמזרז תהליכים ומוציא מקופת חולים את ההתחייבות לתשלום חלק ניכר מהוצאות הניתוח והטיסה.
להם נשאר לשלם "רק" 250,000 דולר.
אבל זו התקווה של שלוימי. זו האפשרות היחידה בעזרת השם להציל אותו ממוות! ילד קטן, עירני, פיקחי ולמוד סבל – האם נסגור לו את הדלת האחרונה לחיים?
הוריו לא יכולים להמשיך עוד לבד. כבר מזמן היו צריכים להקים להם קרן, להושיט יד אל מערבולת הטירוף שמטלטלת אותם כבר שנתיים. לתמוך בהם כלכלית. השנתיים האחרונות בלעו כסף במידה הזויה. אברך שילמד עם הילדים במקום אבא שנמצא בבית החולים, בייבי סיטר, עזרה דחופה… החודשים בהם שלוימי שהה בבית, אז הפך חדרו לבית חולים זעיר – גם בעלות של עשרות אלפי שקלים. וטיפולים, ביקורים אצל פרופסורים, אוקיינוס שאין לו סוף… חובות טובעניים. מאיפה משיגים עכשיו כמעט מיליון שקל לניתוח?
רק לרגע, כי לא תשרדו יותר מרגע אחד כזה – תעמידו עצמכם במקום אבא ואמא של שלוימי. מה הייתם אומרים להם? מה?
רק דבר אחד מתאים כאן. רק תרומה אחת, השתתפות אחת והרבה תפילות. "הרימו תרומתכם בעין יפה" זה אולי משפט שחוק, אבל הוא היחיד שמתאים כאן. הדבר היהודי והנכון שנדרש עכשיו, מכל אחד. ממך, יהודי. ממך. הקליקו פה וציינו עבור קרן מספר 3704.
