צללים של פחד מטיילים על הקירות. הילדים חוזרים מהלימודים בשתיקה, אוכלים בשתיקה מה שיש ומכינים בשקט שיעורי בית. עוד לא התרגלו לחיות בלי אבא- איך אפשר בכלל לקרוא למצב הזה 'חיים'- וכבר פוער עליו שיניים צו מפלצתי מבית משפט.
אבא השאיר אחריו חובות, המון חובות. כמה שהתאמץ וניסה לפרנס בכל הכוח, רדפה קללת העניות אחריהם והחובות נגסו בכל פה. שנה שלמה של חולי התפיחה אותם למימדים מבהילים, ועכשיו באים הנושים ותובעים. בית המשפט הורה לגרש אותם מהבית.
150,000 שקלים. זה הסכום עליו תלויים אלמנה ויתומים. הדמעות עוד שותתות, בקושי חלפו ה'שלושים', עוד לא הונחה מצבה וכבר הם עלולים להיזרק.
צעקת אלמנה ויתום יוצאת מתוך דפי החומש ולובשת מציאות מוחשית וקורעת.
לתרומות להצלת 7 היתומים הקליקו כאן, (זכרו לציין ליד סכום התרומה את מס' הקרן 4051)
סוכריות מתעופפות מעזרת הנשים. המתפללים שרים את הניגון המסורתי וחתן הבר מצווה מסתיר את עיניו הדומעות בתוך הטלית. הבטיחו לו שיערכו סעודת מצווה יפה כשאבא ירגיש טוב יותר, ובינתיים הוא כאן, ילד בן שלוש עשרה שאבא שלו נכנס ויוצא בין בתי חולים.
הוא מחכה לראות את אבא מחלים, ובמקום זאת אבא חוטף דלקת ריאות חריפה לגופו החלוש. הרופאים עמלים לנקז את המים מהריאות, בני המשפחה מחכים בחוץ ומתפללים על חייו של אבא בפעם האלף ואחת השנה.
בתוך החדר מתעוררת פתאום מהומה. רופאים פורצים פנימה, אחיות יוצאות מבוהלות. אמא מחווירה: מה קרה? אף אחד לא פנוי להסביר לה שעורק ראשי נפגע. אבא מובהל לטיפול נמרץ, משם מועבר לבית חולים אחר ולבית חולים נוסף. עד למוצאי שבת האחרון הוא נלחם על חייו, וילד הבר מצווה חיכה שיחזור.
עכשיו הוא מצפה לתחיית המתים.
המוני רחמים
לפני שנה בדיוק רבי אשר משה ז"ל הוכנס לניתוח מעקפים, ולפניו כתב להם מכתב: לבנים ולבנות שלי…- הוא פותח במילים חמות ומוסיף ברכות לשנה החדשה, שתהא שנת התעלות והתגלות משיח צדקנו. השתדלנו לעשות רצון אבינו שבשמים, ואם הקב"ה רוצה שכך יהיה ואני אלקח ממכם, בבקשה תביאו אותי לקבורה בשיא הפשטות והכי מהר שאפשר…
מאחורי חדר ניתוח שיוועה משפחה שלמה וביקשה אבא. בנים וחתנים, בחורי הישיבות ובנות הסמינר וילדה קטנה בת תשע. חודש הרחמים והסליחות- ציין אבא בראש המכתב, והתפילות עלו היישר אל השמים הפתוחים.
מהניתוח ההוא אבא יצא בשלום, חסדי השם, המכתב קופל למשמרת. בראש השנה הגיעה כל המשפחה כולל הנשואים לשהות לצידו של אבא בבית החולים. הם השיגו דירות ליד רמב"ם והסתדרו איכשהו עם אוכל לשלושה ימי שבת וחג. וכמו שהיה מתאים לו – אבא השיג אורחים גם שם… הוא הזמין חולים נוספים לסעוד איתם ולחוש את קדושת הימים. הילדים ניסו לרמוז שאין מספיק אוכל, גם ככה התקשו להתארגן כראוי… אבל אבא אפילו לא הסכים לשמוע כאלה תירוצים. "קודם כל שיהיה לאחרים! אחר כך נראה מה איתנו."
בלשון העם יקראו לו 'אדם עובד', אבל איזו עבודה… בבוקר הוא מסיע תלמידים, ובצהריים מחזיר אותם, ובין לבין: בשעות הבוקר ואחר הצהריים ובערב- רבי אשר לומד כמו בחור ישיבה. מבחוץ רואים נהג הסעות, חזות פשוטה שמסתירה עמל וידע בכל מקצועות התורה.
כשהוא הועבר להתאוששות במחלקה הופתעו אנשי הצוות מול ים של מבקרים שבאו לדרוש בשלומו. "הגזמתם!" אמר אחד הרופאים לבנו. "כמה אנשים!" הבן חייך בהתנצלות. אף אחד לא הוזמן. הם באו לבד בדיוק כמו שתמיד יכלו לבוא לביתו של רבי אשר בחופשיות ולקבל ארוחה טובה ומקום ללון. כשהחדרים נתפסו על ידי האורחים, הילדים עצמם סחבו מזרון לסלון, מוצאים פינה ונשכבים לישון. הם וויתרו בכזו פשטות, כי למה לא, בעצם? כך אבא שלהם הרגיל וחינך אותם.
כשהיו קטנים והמשפחה סבלה מעניות קיצונית, הם בעצמם התגלגלו בין דירות מרתף ליחידות עלובות. באחת שרצו עכברים, בשניה מוקמו השירותים בחצר. אחר כך עברו לצפת ורבי אשר הסתדר בעבודה כלשהי שתכלכל את המשפחה הגדולה, וכך חזרו גם האורחים להיות דיירי קבע.
ביום שישי דופקים נצרכים בדלת- רבי אשר, אין לי כסף לקניות לשבת. והוא מוציא מכיסו ונותן, למרות שאת הקניות הפרטיות שלו טרם ערך. ובסעודות השבת שוב מלא הבית אורחים שרבי אשר אסף בבתי הכנסת. בערב פסח בא יהודי עני: עוד אין לי מצות. רבי אשר, באופן טבעי לחלוטין, נתן לו קילו מהמצות שקנה למשפחתו.
הצדקה שהוא גמל עם אחרים בכלל לא קיימת במושגים של היום. לקוחה מימים של פעם, בהם יהודים גמלו חסד בגופם באותה נשימה יחד עם הדאגה לביתם. רבי אשר מארגן מזוודה קטנה ונוסע לשדה התעופה. שכן ברחוב סובל ממחלת פה שגוררת ריח חריף, והבעיה מחבלת בשלום הבית שלו… הטיפול כרוך בעשרות אלפי שקלים, ולכן רבי אשר עולה על מטוס לאסוף בשביל אותו יהודי תרומות. בלי אחוזים ובלי חלומות. פשוט חסד, בגופו, כמו אותם תנאים ואמוראים שעוברים לבקש צדקה מבית לבית.
עכשיו מגיעים לנחם המוני יהודים שרבי אשר פתח להם את ליבו וביתו בחמימות פשוטה, אבל כולם ביחד לא יכולים להשיב ליתומים שלו אפילו עשירית ממה שהוא עזר לכולם.
דמעות בלי סוף
במוצאי יום כיפור התגייסו כולם לבנות את הסוכה הענקית בחצר, שאכלסה המוני אורחים מידי שנה. בחורי ישיבות שהגיעו לצפת, מבקרים ואנשים מכל הסוגים שלא היתה להם סוכה משל עצמם. באותו חג סוכות השמחה במשפחה הציפה את כולם: אבא בבית, חלש, עוד לא התאושש מהניתוח- אבל הוא חי ונמצא איתם!
אבל אבא לא מתאושש כמו שצריך. שוב ושוב הוא מובהל לבית החולים, בבית הוא בקושי מתפקד והמילים שכתב לפני הניתוח לובשות משמעות מאיימת. ערב פסח מגיע, ואבא דואג מה יהיה על החלוקה שלו. כל השנה הוא אוסף שקל לשקל מכספי המעשרות המצומקים ובערב פסח רוכש כמות גדולה של ירקות חסלט כדי לחלק למשפחות. הוא לא ארגון חסד ולא עמותה. 'סתם' יהודי פשוט של פעם שרוצה לעשות נחת רוח לבורא עולם.
אחרי פסח נכנס הבן האחרון לעול מצוות, וחודשיים אחר כך אבא מובהל לבית חולים עם דלקת ריאות שמסתבכת. המערכות קורסות ואבא מורדם ומונשם. מעבירים אותו ממחלקה למחלקה, מכירורגית חזה לפנימית ד', מפנימית ד' לפנימית א' ומשם לטיפול נמרץ כללי… הצוות הרפואי לא ממש יודע מה לעשות איתו, ואשה אחת מבוהלת רצה אחרי מיטתו במעברים התכופים בין המחלקות. הכליות כמעט קורסות, הוא עובר דיאליזה ומתאושש קצת. ושוב מועבר לפנימית ד'…
אף אחד לא יודע להגיד להם מה יהיה. אבא מתקשר קצת עם העיניים ותנועות שפתיים, החור בקנה הנשימה מונע ממנו לדבר. כבר לא שומעים אותו אומר במלוא הביטחון את מה שאמר להם לאורך השנה האחרונה: "הקדוש ברוך הוא יעשה מה שהוא רוצה, רק תהיו חזקים ותהיו בשמחה."
אין עם מי לדבר עכשיו, אין למי להתקשר כדי לבקש פתרון לבעיה כלשהי, ולשמוע את אבא שואל בתגובה: "כבר התפללת על זה? קודם תבקש מהשם." כעבור כמה דקות אבא מתקשר חזרה ושואל מה רצו. אחרי שפנו לריבונו של עולם הוא יוכל להועיל.
עוברים עוד שבועיים, החיידק מתפשט מהריאות לדם ושעון החול הולך ואוזל. רבי אשר מתייסר בייסורים נוראיים ומאבד את ההכרה. שוב הכליות קורסות, אבל הוא לא יוכל לשרוד דיאליזה עם לחץ דם נמוך כל כך. אז מה יהיה?- רועדת אמא והרופא מושך בכתפיו. אין תשובה.
במוצאי שבת כבר לא שואלים כלום. שלושה עשר יתומים מתייפחים אחרי מיטתו. ילדים בכל הגילאים, מתוכם שבעה יתומים שעדיין לא נשואים, שאבא היה בשבילם כל העולם. מלבד היותו גומל חסד בגופו לכל אחד, הוא היה אבא שלהם, שאהב ותמך וחיזק. מידי יום שישי הוא התקשר לכולם, לשמוע מה נשמע ואם יש את כל צורכי השבת. זה אבא שהיה מרגיש את ילדיו עד לפרטי פרטים, מבחין בלי שיגידו מה הם צריכים ומסדר הכל ביעילות ובשקט.
זה עוד בית שנשאר עכשיו יתום. אלמנה ושבעה יתומים שמתחילים את השנה בלי לדעת לאן ומה, לא רק שאין את אבא אלא גם נשבר מטה לחמם. הולך ילד בלוויה וצועק: אבא תקום אבא תקום! וכל המשפחה צועקת איתו בתוך הלב.
כל המשפחה צועקת בשקט, אלמנה מצטנפת על כסאות האבלים קצוצי הרגליים ועוד לא חושבת על מחר. כשהלב נשרף אי אפשר לתכנן צעד קדימה. בעלה השאיר לה ילדים בבית. הוא הלך והיא מופקדת עליהם, אבל איך היא יכולה לקום להתמודד כשכל הרגשות נשארו מול הקבר החשוף?
