לנתב את הכאב
דסי עומדת ליד הגננת ולא מבינה למה יש לה דמעות בעיניים. "את עצובה?" היא שואלת בתמימות ילדותית מתוקה. הגננת מתנערת. "זה בסדר חמודה. בואי, מה רצית, לשתות? הנה אמזוג לך."
"גם אני צמאה." מגיעה נעמי. "גם אני רוצה לשתות." "וגם אני." הילדות נאספות סביבה, והגננת מוזגת מים לכוסות הפלסטיק ומחלקת. "תברכנה בקול רם ותעננה אמן." היא מבקשת. "לרפואת בעלי, דוד בן…"
הילדות מהנהנות. מתוקות, צדיקות קטנות. הברכות עולות ו'אמן' ילדותי נישא במקהלה. "שאבא שלך יהיה בריא מהר!" מדגישה דסי, והקוקו שלה מתנפנף לאחור. הגננת מוחה דמעות, חנוקה. הלוואי שהשם ישמע לתפילות של בית רבן…
יום אחרי השבעה הגיעה בת השמונה לכיתה עם עוגה ביד. יתומה קטנה, טרייה ולא מבינה בכלל מה המשמעות. היא חילקה את העוגה לחברות. "תברכו בקול," ביקשה, "לעילוי נשמת אבא שלי." הילדות קיבלו את העוגה בשמחה, והיתומה עברה בין השולחנות וחילקה בארשת חשיבות. "לברך בקול ולענות אמן!" הזכירה. "ותכוונו לעילוי נשמת אבא שלי!"
זו המורשת אותה הנחיל רבי דוד בביתו. גם בשעות קשות לא נופלים. תמיד יודעים מה נכון וטוב לעשות. כשאבא נפטר – מנתבים את הצער לעילוי נשמתו… וכך שלחה האלמנה את היתומה הקטנה שלה, יום אחרי השבעה, עם עוגה לחלק לחברות…
המורה הזדעזעה. העליצות של היתומה הזו… היא לא מבינה בכלל! קטנה כל כך. מה היא יודעת על לגדול בלי אבא? יש לה מושג אילו קשיים מצפים לה, לאמא שלה? המורה לא היתה מסוגלת לעמוד במראה הזה. הילדות עוד חגגו עם העוגה הטעימה, והיא נמלטה לחדר מורות, גועה בבכי. השם, איך אפשר?
רבי דוד משען ז"ל השאיר משפחה של יתומים קטנים ולא מעכלים. כל כך מעט זמן היה חולה, כל כך מהר הלך לו, והם אינם קולטים את גודל האסון… הם בטוחים שאבא יחזור עוד מעט. מחריד! פשוט מחריד!!!
ללא פשרות
את הגידול בכבד גילו כשכבר היה בקוטר של שמונה סנטימטר. לרופאים היה ברור מיד לקראת מה רבי דוד הולך, והם לא ששו לספר לו. אבל רבי דוד התעקש.
"תגידו כל מה שאתם רוצים-" אמר לרופאים ההמומים. "אל תסתירו ממני כלום. אני בוטח בהשם, הוא לצידי, ומה שיגזור ריבונו של עולם זה בדיוק מה שיקרה איתי."
והם אמרו לו. בדיוק. פניו הלבינו הוא נשך שפתיים, מאופק. סיפרו לו על הגידול הממאיר בכבד, על הגוש הנוסף- השפיר אומנם, שחוסם עורק ראשי. לא רצו לטפל בו בכלל. ניתוח לפתיחת העורק עלול לגמור אותו במצב כזה. טיפולים כימותרפיים – עלולים לפגוע גם בעורק…
"בעזרת השם יהיה בסדר." אמר רבי דוד כל הזמן, כל הזמן. גם כשנערכו עוד בדיקות, וגילו שהמצב רק מחמיר. נתנו לו תרופות חדשניות שאולי יועילו, יקרות להחריד, והן הסבו לו ייסורי תופת.
בשבת הגדול הוא התפתל כל הלילה מכאבים. בבוקר לקח משככים חזקים והלך לבית הכנסת… שני בניו לצידו, והם מתפללים עם כולם שחרית של שבת. פתאום אבא צונח עליהם. נופל. מישהו צעק, מתפלל אחר הביא מים, ורבי דוד רק חייך מתוך כאביו. "תודה, תודה.. זה בסדר…" הוא רצה שיהיו רגועים. "יעבור לי, זה בסדר. שום דבר."
ככה כל התקופה. הגידול בכבד שלח גרורות, התרופות שאבו את כוחותיו, והוא לא הסכים להיכנע. אבל שיעורי התורה הקבועים היו ערך שמוסרים בשבילו את הנפש. רבי דוד ז"ל יזם והקים שיעורי תורה בעפולה בכל מחיר. בכל מה שנוגע לרוחניות – לא ידע מעצורים.
ט
טרגדיה
שעתיים לפני שבת הוא נפל פתאום. האמבולנס ייבב נואשות והקהילה בעפולה עצרה נשימתה. אמא נסעה איתו, הילדים נשארו בבית לגמור את ההכנות לשבת, ולא ידעו איזו שבת מחכה להם.
תוך עשר דקות הוא נפטר. באמבולנס עוד היה בהכרה ודיבר, ובבית החולים פתאום יצאו ואמרו לאמא שהוא לא שרד.
האלמנה התפרצה לחדר, רואה את בעלה מוטל ללא רוח. אחות הוציאה אותה בעדינות ועובדת סוציאלית מטעם בית החולים נסעה איתה הביתה, לספר לילדים…
זה היה הלם. הלם מוחלט. איך מעבירים לילדים כזו בשורה איומה? איך מספרים להם שאבא שהיה כאן עד לפני שעה, ודיבר ושיחק איתם, ואהב אותם, ונטע בהם אהבת תורה ויראת שמים. איך אומרים להם שהוא כבר איננו כאן?
הם הביטו על העובדת הסוציאלית בעיניים גדולות אטומות. לא מעכלים. מסרבים להאמין. זה הרי לא יכול להיות!!! לא יכול להיות!!!
עברה עליהם שבת איומה, ארוכה-ארוכה ולא נגמרת. הם ישבו לסעודות בלי אבא, מתאפקים לעצור את הדמעות. אבא שכב בבית חולים 'העמק', ממתין לקבורה, והם בבית, בלעדיו…
בליל ל"ג בעומר היתה הלוויה. עם ישראל נסע למירון והקהילה בעפולה פסעו בשיירה עצובה אחרי מיטתו של רבי דוד מישען ז"ל. זו היתה הלוויה מזעזעת, חרדת אלוקים. שכנות תמכו באלמנה החיוורת, הילדים בכו. את בן הכמעט בר מצווה לקחו באמצע הלוויה הביתה. הוא לא עמד במחזה הנורא, של אבא שלו עטוף בטלית. רק בת אחת זכה רבי דוד להוביל לחופה. שישה יתומים נותרו בבית, שישה פרחים רכים שאביהם אבד, והם קטנים מכדי לעכל את גודל האבידה.
א
אי אפשר לשתוק עוד
ובמצב הנורא הזה מוכרחים אותנו. רבי דוד ז"ל, המפרנס והמחזק, עלה בסערה השמימה. בארץ נותרה משפחה אבודה ללא מקור פרנסה, עם חובות עצומים מחודשי המחלה והרבה הרבה קושי.
השבעה נגמרה כבר, והאלמנה מנסה, בכאב, בצער נורא, בחריקת שיניים – לשוב לחיים רגילים, עד כמה שחיים בלי אבא יכולים להיות כאלו. רבי דוד ניהל את הבית בגאון. העול היה עליו: כלכלי, חינוכי, רוחני. היא מעולם לא התערבה בנושא הכספי ולא ידעה מה מתרחש בחשבון הבנק שלהם. כעת אין לה ברירה והיא מתעניינת. מה שהיא מגלה מכה אותה שוב, בעוצמה, צער על צער: הם שקועים בחובות עצומים.
בחודשים האחרונים רבי דוד לא עבד, והמחלה גבתה הוצאות מרובות. גם ככה מעולם לא היו עשירים.
היא לא יודעת איך תקום ליום הבא. מאיפה לוקחים כסף לכסות את החובות, מאין יתמלא הארנק לקניה הבאה במכולת. לרבי דוד אין פנסיה או ביטוח חיים – הכל אנחנו, אנחנו! בלעדינו יגיעו האלמנה והיתומים לפת לחם – כפשוטו!!
לאחד הילדים ימלאו שלושה עשרה שנה בעוד חודש, והוא לא רוצה שיחגגו לו בר מצווה בלי אבא. על המקרר תלוי פתק, פתק שהשאיר אבא: תזכורת לשלם עבור התפילין… אבל מאיפה? האלמנה קוראת את האותיות בכתב ידו המוכר עד להכאיב, וליבה מתפלץ: מאיפה, ריבונו של עולם? להיכן היא פונה? מי יעזור לה?
הם משפחה עדינה. תמיד שותקים ולא מתלוננים. אבל עכשיו – עכשיו כבר אי אפשר לשתוק עוד. עכשיו אסור עוד לחשות. העתיד של היתומים תלוי כאן, בדף שאתה מחזיק בידך. אתה מוכרח להענות, עכשיו, לפני שאתה עובר הלאה. עכשיו, כשהזעזוע עדיין בלב, כשהרגש פועם בך, לפני שתשכח אותם. לפני שיבוא עניין חדש ומחשבתך תעבור הלאה.
השנים יחלפו. אתה תשכח מהתרומה הזו, שנתת אי פעם בקיץ של שנת תשע"ד. אבל היתומים- הם לא ישכחו. אלו חיים שלהם, הכאב ילווה אותם, אבא לא יחזור עד תחיית המתים, והתרומה שלך תיתן להם את הכוח לשרוד ולגדול על אף ולמרות.
שישה יתומים תלויים בך. אל תאטום את הלב.
להצלת משפחת ששת היתומים מעפולה לחצו כאן, וציינו עבור מס' הקרן 3726
